סיטראי / שבועות מב

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הגמרא בסוגייתנו עוסקת בלווה שפרע את חובו כדין, אך לאחר ששילם את הכסף שב המַלווה ותבע אותו בטענה שהכסף היה פירעון של חוב אחר. הגמרא מכנה את טענת המַלווה "סיטראי", כלומר התשלום הראשון היה 'מצד אחר' – עבור חוב אחר, וכעת המַלווה תובע תשלום נוסף.

כאמור, המַלווה מודה לטענת הלווה ששילם לו. ולכאורה קשה: הרי זוהי הודאה גמורה בפירעון, ואם כן, מה הסברה לקבל טענה כלשהי של המַלווה? הר"י מיגאש בחידושיו לסוגייתנו דן בהרחבה בנושא זה והסביר שהמַלווה איננו בא אל הלווה מכוח אותה טענת סיטראי אלא מכוח שטר החוב הקבוע ביניהם. טענתו של המַלווה היא שמכיוון שהוא אוחז בשטר, משמע שהשטר טרם נפרע, ולכן הוא יכול להשתמש בו ולגבות את חובו. טענת סיטראי אינה אלא טענה צדדית שתפקידה לנטרל את טענת הלווה שפרע את החוב.

אם כן, הגבייה מכוח טענת סיטראי מתאפשרת רק כאשר המַלווה אוחז בשטר חוב. לפי זה יובן מדוע לא נחלקו האמוראים על עצם כוחה של טענת סיטראי אלא רק על אודות כשרות השטר: רב נחמן סובר ש"איתרע שטרא", ואילו רב פפא סובר ש"לא איתרע שטרא".

להלכה קיבלו הראשונים את דעת רב נחמן, אלא שנחלקו בביאור דבריו. מפירוש רש"י עולה שרב נחמן פוסל את השטר לגמרי, ואין המַלווה יכול לגבות את החוב. אם כן, לדעת רב נחמן טענת סיטראי אינה קבילה, ואם המַלווה מודה שקיבל לידיו סכום כסף מן הלווה, הרי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, והיא קובעת כביכול שהשטר נפרע. בהבנה זו בדעת רב נחמן אחזו גם רבים מן הגאונים, ובעקבותיהם פסקו כך הרי"ף והרמב"ם.

לעומת ראשונים אלה, התוספות בסוגייתנו קבעו שהמַלווה יכול לגבות בשטר אם יישבע שאיננו פרוע. הווה אומר: השטר איננו 'כשר למהדרין', ואי אפשר לגבות בו כרגיל, אך אפשר לגבות בו בעזרת שבועה. הרמב"ן נקט דרך דומה והציע שאפשר לגבות בשטר רק מנכסים בני חורין, אך לא מנכסים משועבדים.

מדברי התוספות והרמב"ן עולה שלפנינו שטר בעל מעמד מיוחד: הוא משמש לגבייה, אך חלקית בלבד. הרשב"א תמה על עמדה זו: ממה נפשך – אם אין טענת סיטראי קבילה, הרי החוב נפרע והשטר בטל; ואם הטענה קבילה, הרי החוב קיים והשטר כשר! ומכוח קושיה זו מסיק הרשב"א שמוכרחים לקבל את עמדת רש"י והגאונים, שהשטר בטל לחלוטין.

ברם אפשר שקושיית הרשב"א תתיישב מתוך עיון במקרה הבא בסוגיה. הגמרא מביאה מקרה שונה מעט מטענת סיטראי, ובו מודים כולי עלמא שאין הטענה קבילה ו"איתרע שטרא". בביאור ייחודו של התרחיש השני כתב הריטב"א: "וכיון שכן, רגלים לדבר קצת...". הווה אומר: לדעת הריטב"א, יש לבחון כל מקרה לגופו ולנסות לקבוע אם הלווה העביר את המעות למַלווה בתורת פירעון לחוב המדובר או בתורת פירעון לחוב אחר. לשון אחר: המציאות מסופקת מצד עצמה, ואי אפשר להכריע בה הכרעה ברורה, ולכן יש להתבונן היטב ולנסות לקבוע עם מי הצדק.

אם אכן המציאות מסופקת מצד עצמה, אפשר להבין את הפשרה שהציעו התוספות והרמב"ן. לדעתם, אכן קשה לקבוע אם יש חוב נוסף, ועל כן אי אפשר לפסול את השטר לחלוטין, ומצד שני גם אי אפשר להכשירו. לפיכך יש לנסח אותה פשרה המותירה את השטר על כנו אך מוסיפה את הדרישה להישבע לפני הגבייה מכוחו.

לסיום נעיר כי סוגיית סיטראי זכתה לדיון נרחב בראשונים בשל משפט הסיום שלה, שאם אין עדים המעידים שהלווה שילם למַלווה, נאמן המַלווה לטעון סיטראי במיגו: מתוך שיכול לטעון שהלווה לא שילם דבר, נאמן הוא לטעון שהלווה פרע לו חוב אחר. מן הגמרא משתמע שטענה זו תתקבל, ויש בה כוח להוציא ממון מן הלווה, ומכאן שאומרים "מיגו להוציא". סוגיית "מיגו להוציא" רחבה מאוד (הנושא נידון בקצרה בדבריו של הרב שמואל שמעוני למסכת בבא בתרא דף לב), וכאמור הראשונים דנו בה באריכות יתרה, והציעו הסברים שונים ומגוונים גם לנאמר בסוגייתנו.