קורבן התמיד וקיץ המזבח / שבועות יב

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

לאחר שהסיקה כי לדעת רבי שמעון אין לב בית דין מתנה על הבהמות שנקנו לצורכי קורבנות שואלת הגמרא: אם כן, מה נעשה לדעתו במותרות? הגמרא מביאה את תשובתו של רבי יצחק בשם רבי יוחנן ש"מקיצין בהן את המזבח", דהיינו שאותן בהמות קרבות לעולה, "כבנות שוח לאדם". בהמשך מביאה הגמרא ברייתא המלמדת שאכן זו דעת רבי שמעון:

"תניא נמי הכי: ומודה רבי שמעון בשעיר שאם לא קרב ברגל יקרב בראש חודש, ואם לא קרב בראש חודש יקרב ביום הכיפורים, ואם לא קרב ביום הכיפורים יקרב ברגל, ואם לא קרב ברגל זה יקרב ברגל אחר, שמתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון".

ומבאר רש"י:

"אלמא אהא הוא דקפדינא, שיקרב על מזבח החיצון לכפר מקצת דבר שהוקדש לו – חטאת דטומאת מקדש תקרב לטומאת מקדש, ואף על פי שאין כפרתן שוה, הכי נמי לעולה שהוקדש לעולה יקרב".

וכפי שמפורש למדי במשנה (ב ע"ב):

"אמרו לו [=לרבי שמעון]: מהו שיקרבו זה בזה? אמר להן: יקרבו. אמרו לו: הואיל ואין כפרתן שוה, היאך קרבין זה בזה? אמר להם: כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו".

ובכן, הגמרא מדייקת כי כשם שאפשר להקריב שעיר שיועד לחטאת הרגל כחטאת ראש חודש או כחטאת יום הכיפורים (וכן להפך), מפני שאופיים של כל הקורבנות האלה שווה, כך אפשר להקריב כבש שיועד לתמיד לעולת קיץ המזבח, לפי ששתיהן עולות.

על השוואה זו יש קושיה בולטת. שעירי החטאות דומים זה לזה הן מבחינת סוג הקורבן (חטאת) הן מבחינת אופיו (כפרה על טומאת מקדש וקודשיו). עולת קיץ המזבח, לעומת זאת, דומה אומנם לתמיד מבחינת סוג הקורבן (עולה), אך לכאורה אופייה שונה בתכלית: התמיד הוא 'פקודת קבע' – קורבן המוקרב מדי יום, ואילו עולת קיץ המזבח קרבה אך ורק בשעה שהמזבח בטל!

דומה שכדי להבין את הדמיון שיש בכל זאת בין הקורבנות עלינו לעיין מעט בעניינו של קורבן התמיד. הציווי על קורבן התמיד מובא בתורה בשני מקומות. הוא מופיע בראש פרשת המוספים שבספר במדבר (כח, א–ח), כקורבן שיש להקריב לה' מדי יום ביומו, אך הוא כבר צוין קודם לכן, בציווי על שבעת ימי המילואים (שמות כט, לח–מב), ומרגלא בפומיה דמו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל כי מאותה פרשה עולה שקורבן התמיד אינו רק צורך המקריב אלא גם צורך המזבח – מעין מסגרת לעבודת המזבח בכל יום: תמיד של שחר הוא מעין 'חנוכת המזבח' מדי בוקר, ותמיד של בין הערביים הוא הקורבן החותם את עבודת היום סמוך לחשכה. נמצאת אומר: תרומת עם ישראל לקורבן התמיד, לא לצורך קורבן בלבד היא באה אלא גם לצורך המזבח. במובן זה עולות קיץ המזבח, שהן למזבח "כבנות שוח לאדם", הן המשך והשלמה לבחינה זו של עולת התמיד: אף הן – לא לצורך קורבן באו כי אם לצורך המזבח, שלא יהא עומד בטל.

להרחבה על שיטת חכמים (לפי פירוש רש"י) ראה דבריו של הרב אברהם סתיו למסכת זבחים דף ו.