|
ידיעה והעלם לשיטת רבי / שבועות ההרב ברוך וינטרוב
הגמרא בסוגייתנו דנה בלימודו של רבי: "'ונעלם' – מכלל שידע". הגמרא מקשה ממקומות אחרים במקרא שנאמר בהם "ונעלם" ואין ידיעה קודמת, ומסיקה שלדעת רבי "ידיעת בית רבו שמה ידיעה". הראשונים נחלקו מהי "ידיעת בית רבו" ומה ההעלם בה, ובעיוננו נראה ארבע שיטות עקרוניות בעניין זה.
רש"י (ד"ה ידיעת בית רבו) כתב ש"ידיעת בית רבו" היא ידיעת כל הנתונים כולם, וההעלם אינו בידיעה אלא במודעות: אדם יודע שהנוגע בשרץ נטמא ושלטמא אסור להיכנס למקדש; הוא אף יודע שנגע בשרץ ושכעת הוא נכנס למקדש; אלא שאין הוא מקשר בין ידיעות אלו ובין מה שעשה. לדעת הרמב"ן, "ידיעת בית רבו" היא ידיעת כל הנתונים ההלכתיים – הן דיני טומאה הן איסור הכניסה – וההעלם הוא של הנתון המציאותי, קרי: הנגיעה בטומאה. ואילו רבנו חננאל (הובאו דבריו בריטב"א) ביאר ש"ידיעת בית רבו" היא ידיעה חלקית של ההלכה, לדוגמה: ידע שהנוגע בשרץ נטמא ואסור ליכנס למקדש, אך לא ידע שהשרץ שנגע בו הוא מן השרצים המטמאים.
מחלוקת זו עשויה לשקף חקירה אחרת: מהו המחייב בקורבן עולה ויורד על טומאת מקדש וקודשיו? לפי ר"ח החיוב הוא על החיסרון בלימוד ההלכה, לפי רש"י – על הנתק בין הלימוד ובין המעשה, ולפי הרמב"ן – על הליקוי בשימת הלב: מי שיודע שהנוגע בשרץ נטמא ונאסר בקודשים, צריך לתת אל ליבו במה הוא נוגע.
הרמב"ן מביא שיטה רביעית – דעת רבנו תם, הסובר ש"ידיעת בית רבו" היא כל ידיעה חלקית, בין שהיה ההעלם בהלכה בין שהיה במציאות. מסתבר שלדעת רבנו תם המחייב בקורבן עולה ויורד איננו מחייב כללי של חוסר תשומת לב או של רשלנות בלימוד כי אם מחייב ספציפי על רשלנות וקלות ראש במה שנוגע לקודש: העיסוק בקודש מחייב אדם לעשות כל שביכולתו כדי להימנע מחילולו. שיטה זו, אפשר שהיא הולמת יותר את פסיקתו של רבי כרבי ישמעאל, שחייבים קורבן עולה ויורד בין על העלם טומאה בין על העלם קודש; מפסיקה זו עולה שהחיוב איננו על שכחת פרט חשוב זה או אחר כי אם על עצם הטעות בזמן העיסוק בדבר חשוב כל כך – בקודש.
|