הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
האם המקוה שלנו כשר למהדרין?
כאשר אנחנו מדברים על המושג 'כשר למהדרין', בדרך כלל הכוונה היא שנוקטים לפי הגישה המחמירה במחלוקות, למרות שהפסיקה המקובלת סומכת על הגישה המקילה. ואולם, גם בהגדרה הזו ודאי שאין מחפשים תמיד את הדעה המחמירה, כי ישנן דעות שנדחו מההלכה, ואין צורך להחמיר כמותן. בדרך כלל, כאשר מדובר באיסורי תורה, ובודאי כאשר מדובר באיסורי כרת, הנטיה היא להחמיר. בשיעור זה ברצוני לבחון האם המקוה שלנו (ובעצם רוב המקוואות בעולם היום) אכן כשרים למהדרין או לא.
הגמרא שאותה למדנו השבוע בדף היומי מבדילה בין נוזלים מסוימים - שחלקם יכולים להשלים את שיעור המקוה לארבעים סאה וחלקם לא:
1. תלמוד בבלי זבחים כב, א
אמר ריש לקיש: כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור, לרביעית אינו משלים. למעוטי מאי? אילימא למעוטי טיט הנדוק, היכי דמי? אי דפרה שוחה ושותה ממנו, אפי' לרביעית נמי! ואי אין פרה שוחה ושותה ממנו, אפילו למקוה נמי אין משלים! אלא למעוטי יבחושין אדומין, אפילו בעינייהו נמי! (=אם כל המקוה נעשה מהן כשר וריש לקיש נקט לישנא דהשלמה. רש"י) דהא תניא, רשב"ג אומר: כל שתחילת ברייתו מן המים מטבילין בו, ואמר רב יצחק בר אבדימי: מטבילין בעינו של דג! אמר רב פפא: למעוטי נתן סאה ונטל סאה, דתנן: מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות, נתן סאה ונטל סאה - הרי זה כשר; ואמר רב יהודה בר שילא אמר רב אסי א"ר יוחנן: עד רובו.
אומרת הגמרא, אם כן, שאם יש מקוה שיש בו בדיוק ארבעים סאה ואדם מוסיף עוד סאה של אחד הנוזלים האחרים, ואח"כ נוטל סאה מהתערובת, הדבר מותר - ובלבד שלא יעשה כן ברובו של המקוה. מקור הדברים הוא במשנה במסכת מקוואות:
2. מסכת מקוואות פרק ז משנה ב
אלו פוסלין ולא מעלין: המים - בין טמאים בין טהורים, ומי כבשים ומי שלקות והתמד עד שלא החמיץ. כיצד פוסלין ולא מעלין? מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קרטוב ונפל מהם קרטוב לתוכו לא העלהו, ופוסלו בשלשה לוגין. אבל שאר המשקין ומי פירות והציר והמורייס והתמד משהחמיץ - פעמים מעלין ופעמים שאינן מעלין. כיצד? מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת, נפל לתוכו סאה מהם - לא העלהו. היו בו ארבעים סאה, נתן סאה ונטל סאה הרי זה כשר.
משמע שהדין של 'נתן סאה ונטל סאה' עוסק רק בשאר המשקין, ולא במים שאובים, שלגביהם כתוב ברישא של המשנה שהם פוסלים את המקוה (כאשר נופל קורטוב מהם אל תוך מקוה חסר) ואינם מעלים אותו.
ואולם, המשנה בפרק הקודם אומרת שניתן להעביר מים שאובים אל תוך מקוה במשך כל היום כולו, ולמים שיצאו משם יהיה דין של מקוה:
3. משנה מסכת מקוואות פרק ו משנה ח
מטהרים את המקואות העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב. כיצד?- מביא סלון של חרס או של אבר ומניח ידו תחתיו עד שהוא מתמלא מים ומושכו ומשיקו אפילו כשערה דיו. היה בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון ארבעים סאה:
ברור מכאן שאדם יכול למלא בכתף (ואלו מים שאובים, כמובן), ולתת את המים במקוה העליון, והמים ירדו אל המקוה התחתון שיהיה כשר, ואין כאן הגבלה של עד רובו של העליון, כפי שראינו בגמרא בסוגייתנו!
מסביר רש"י (בסוגיה המקבילה במסכת יבמות) שדברי ר' יוחנן שהגבילו את 'נתן סאה ונטל סאה' רק עד רובו של המקוה אינם עוסקים במים שאובים אלא דוקא באותן מי פירות שלפעמים מעלים ולפעמים לא. מים שאובים, לעומת זאת, למרות שבמקוה חסר יכולים לפסול את המקוה כולו, במקוה מלא אינם גורעים ממנו לעולם:
4. רש"י מסכת יבמות דף פב עמוד ב
נתן סאה ונטל סאה כשר - גבי שאר משקין ומי פירות ותמד שהחמיץ קאי במס' מקואות ואשמועי' דאע"ג דחזר ונטל ואיכא למימר הא חסר ליה מקוה שהסאה הזאת אין משלימתו שאין ראויה למקוה, אפ"ה כשר, דמכי יהבו לגביה בטל ליה והוו להו ארבעים וחד כולן ראוין, וכי שקל חד סאה פשו ארבעים. אבל איפכא לא, דכי נטל סאה ברישא חסר ליה וכי הדר מלייה הוה ליה מקוה חסר דמשקין הללו אין משלימין את המקוה.
גם התוספות בסוגייתנו מדגישים שאפשר במשך כל היום כולו להוסיף מים שאובים למקוה מלא, והוא לא נאסר:
5. תוספות מסכת זבחים דף כב עמוד א
נתן סאה כשר - במי פירות מיירי כדפי' פרק הערל (יבמות דף פב:) אבל מים שאובין אפי' כל היום כולו כשר, דראשון ראשון בטל.
על סמך הדברים האלה, לכאורה, בנויים כל המקוואות המודרניים. בימינו אנחנו לא טובלים בבור מלא מי גשמים, אלא טובלים בבור שמתמלא במים שבאו דרך הצנרת הרגילה, ועברו דרך אוצר של מי גשמים (מה שנקרא 'בור זריעה') ואף מחוברים כל הזמן לאוצר אחר בנקב גדול משפופרת הנוד (5-6 ס"מ), שגם בו יש מי גשמים ('בור השקה').
כמובן שאם נעקוב אחרי טיפות מי הגשמים שהיו בבור הזריעה, מכיון שכל יום מחליפים את המים, ודאי שהמים המקוריים כבר אינם. ואולם, מכיון שהמים השאובים עוברים דרך הבור הזה, הם עצמם הופכים להיות כמו מי המקוה, וממילא אין זה משנה כמה מהמים המקוריים נשאר באוצר.
ואולם, הרמב"ם פוסק את ההלכה שראינו בסוגייתנו, שאין לקחת יותר ממחצית משיעור מי המקוה, לא רק לגבי מי פירות אלא גם לגבי מים שאובים, ולכאורה מוכח ממנו שכאשר רוב המים המקוריים כבר אינם, המקוה אינו כשר:
6. רמב"ם הלכות מקוואות פרק ד הלכות ו - ז
מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות ונתן לתוכו סאה מים שאובין ונטל אח"כ ממנו סאה ה"ז כשר, וכן נותן סאה ונוטל סאה והוא כשר עד רובו.
כיצד פוסלין המים השאובין את המקוה בשלשה לוגין? שאם היה במקוה פחות ממ' סאה ונפל לתוכן שלשה לוגין והשלימום לארבעים סאה הכל פסול. אבל מקוה שיש בו מ' סאה מים שאינן שאובין ושאב בכד ושפך לתוכו כל היום כולו כשר, ולא עוד אלא מקוה עליון שיש בו מ' סאה מים כשרין והיה ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירבו המים וירדו למקוה התחתון מ' סאה הרי התחתון כשר.
דברי הרמב"ם, לכאורה, אינם ברורים לחלוטין: הרי בסעיף ו הוא כותב שמותר לתת ולקחת מהמקוה רק עד רובו של המקוה, אבל בסעיף שאח"כ הוא כותב שאפשר לעשות כן כל היום כולו!
אגב, לגבי מי פירות משמע שהרמב"ם מתיר לעשות כן רק פעם אחת, ולא עד רובו של המקוה:
7. רמב"ם הלכות מקוואות פרק ז הלכות ב - ו
יש מעלין את המקוה ולא פוסלין פוסלין ולא מעלין לא מעלין ולא פוסלין.
ואלו מעלין ולא פוסלין: השלג, והברד, והכפור, והגליד, והמלח, וטיט הנרוק. כיצד? - מקוה שיש בו מ' סאה חסר אחת ונפל לתוכו סאה מאחד מאלו, הרי זה עולה למדתו והרי המקוה כשר ושלם, נמצאו מעלין ולא פוסלין, אפילו הביא מ' סאה שלג בתחילה והניחן בעוקה וריסקו שם, הרי זה מקוה שלם וכשר.
ואלו פוסלין ולא מעלין: מים שאובין בין טהורין בין טמאים, ומי כבשים, ומי שלקות, והתמד עד שלא החמיץ, והשכר. כיצד? - מקוה שיש בו מ' סאה חסר משקל דינר ונפל מאחד מאלו משקל דינר לתוכן אינו עולה למדת המקוה ולא השלימו, ואם נפל מאחד מהן שלשה לוגין מהן פוסלין את המקוה.
ואלו לא פוסלין ולא מעלין: שאר המשקין, ומי פירות, והציר, והמורייס, והתמד משהחמיץ. כיצד? - מקוה שיש בו מ' סאה חסר אחד ונפל מאחד מאלו סאה לתוכן לא העלהו והרי המים כשרים כשהיו שאין אלו פוסלין אלא בשינוי מראה כמו שביארנו.
ופעמים שאלו מעלין את המקוה. כיצד? - מקוה שיש בו מ' סאה ונפל לתוכו סאה מאחד מאלו וחזר ולקח סאה ממנה, הרי הארבעים שנשארו מקוה כשר.
לסיכום: ראינו מחלוקת בין רש"י ותוספות לבין הרמב"ם לגבי דינם של מים שאובים ולגבי דינם של מי פירות במצב של מקוה שלם שנתן סאה ונטל סאה. לפי רש"י ותוספות, במי פירות מותר לעשות זאת רק עד רוב המקוה, ובמים שאובים ללא הגבלה. לפי הרמב"ם במי פירות מותר לעשות זאת רק פעם אחת, ובמים שאובים רק עד רובו של המקוה. ואולם, דעתו של הרמב"ם אינה ברורה, שהרי גם הוא התיר במקוה עליון לשפוך לשם מים שאובים כל היום, והמים שירדו למקוה התחתון יהיו כשרים!
כך שואל הרא"ש על דברי הרמב"ם:
8. רא"ש (ר' אשר בר' יחיאל, המאה ה-13, ספרד) מסכת נדה הל' מקוואות סימן א
וכן מקוה שיש בו מ' סאה אינו נפסל במים שאובין אפי' נתן לתוכו אלף סאין. כדתנן בפרק ששי דמקואות היו בעליון ארבעים ובתחתון אין בו כלום ממלא בכתף ונותן בעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה, ועל כרחך צריך ליתן בו יותר מארבעים סאה, אלמא שאינו נפסל אפי' אם רבו השאובין על הכשרים... וכן מוכיחות כמה משניות במסכת מקואות ואין צריך להביא כולם דאף בלא ראייה סברא הוא דהא בהשקה נעשו זרועין להטהר מטומאתם והוא הדין להטביל בהן.
והא דמייתי בפרק הערל (דף פב א) מקוה שיש בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו אבל טפי מרובו לא, ר"ת ז"ל מוקי לה במי פירות ואמי פירות תני לה בפרק שביעי דמקואות. דקתני התם אבל שאר משקין ומי פירות כו' פעמים מעלין פעמים אין מעלין. כיצד מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת נפל מהן סאה לתוכן לא העלוהו היו בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר ואהא מפרש בפרק הערל דווקא עד רובו אבל במים שאובין אינו נפסל לעולם.
והרמב"ם ז"ל כתב (פ"ד מהלכות מקואות) "מקוה שיש בו ארבעים סאה מים שאינן שאובין ושאב בכד ושפך לתוכן כל היום כולו - הרי זה כשר. מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות ונתן לתוכו סאה מים שאובין ואח"כ נטל ממנו סאה ה"ז כשר וכן נותן סאה ונוטל סאה והוא כשר עד רובו". ודבריו תמוהין: מתחלה כתב כיון דיש בו ארבעים סאה ממלא בכתף ושופך כל היום אע"פ שרבין עליו מים שאובין כשר, ולמה יפסל בנתן סאה ונוטל סאה ביותר מרובו? ואין לומר דהא דמכשר ברישא משום דיש במקוה מ' סאה מים כשרים הלכך אינו נפסל ברביית מים פסולין אבל בנותן סאה ונוטל סאה שלא נשארו במקוה מ' סאה מים כשרין ואי אפשר שלא יטול גם מן הכשרין הלכך אינו כשר אלא עד רובו דהא איהו גופיה כתב מקוה העליון שיש בו מ' סאה מים כשרים והיה ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירבו המים וירדו לתחתון מ' סאה הרי התחתון כשר וגם העליון הוא כשר אע"פ שבכל אחד מהן רוב מים שאובין ואין בשניהם אלא מ' סאה מים כשרין אלא ודאי ההיא דנתן סאה ונטל סאה במי פירות איירי כמו שפירש ר"ת ז"ל והחמירו חכמים במי פירות דלא חזו לטבילה כלל ד"מקוה מים" כתיב, הלכך פסלי ברובא.
ואולם, הרמב"ן כתב הסבר שמיישב את דברי הרמב"ם: הוא מחלק בין מצב שבו אדם נותן ונוטל מים בידיים, לבין מצב שבו אדם רק נותן מים, אבל אינו נוטל. ההסבר לחילוק הוא שכאשר אדם לוקח בידיו ממי המקוה נראה כאילו הוא לקח את המים השאובים והוציא אותם, אבל אם הם זורמים מעצמם, אין בזה חשש של מראית עין:
9. חידושי הרמב"ן (ר' משה בן נחמן, המאה ה-13, ספרד) בבא בתרא סה עמוד ב
ואי קשיא אהא דאמרן דמקוה שיש בו ארבעים סאה שלמות תו לא מפסיל לעולם בשאובה, והא תנן במסכת מקואות פ"ז מקוה שיש בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר ר' יוחנן עלה במסכת יבמות (פ"ב ב') עד רובו כשר מכאן ואילך פסול, ואמאי כיון דהוו ביה ארבעים סאה שלמים כשרים היכי מפסיל תו משום שאובה, לא תיקשי דהתם כיון שנטל ממנו רובו פסול מפני מראית העין, דכיון דנטל - ממים כשרין נטל, ושאובין נתן, ומיהו עד רובו תלינן לקולא ולא חיישינן.
במקוואות שלנו, כאמור, לא מדובר במצב שאדם נוטל בידיו מהמקוה, אלא שהמים זורמים דרך בור הזריעה ועוברים לבור הטבילה. לפי דברי הרמב"ן, גם הרמב"ם יודה שבמקרה זה אין שום בעיה, שהרי זה בדיוק כמו המצב של מקוה עליון ומקוה תחתון, שהרמב"ם כתב שאפילו כל היום כולו אפשר להוסיף למקוה העליון.
ואולם, הראב"ד כתב חילוק אחר בין הדין של מקוה עליון ותחתון לבין הדין של 'נתן סאה ונטל סאה'. לשיטתו, במקוה העליון יש קצת יותר מארבעים סאה, ולכן מקוה כזה לעולם לא ייפסל, אבל בדין של נתן סאה ונטל סאה, מכיון שהמקוה מגיע לשיעורו המינימלי, הוא ייפסל אם יוסיפו לו מים שאובים בכמות העולה על חציו:
10. בעלי הנפש (ר' אברהם בן דוד, המאה ה-12, צרפת) שער המים עמוד פח
אבל היכא דאיכא שיעור מקוה כהכשירו תו לא מהנו בה פסולים למפסלינהו כלל, דכמעין דמי, כדאמרן. מיהו היכא דחסרו מיא וקמו להו על שיעור מקוה, ודאי אהנו בהו פסולים למפסליה למקוה, משום דהוו לו כנתן סאה ונטל סאה דאמרינן עד רובו כשר טפי לא. וכן אם נפלו ארבעים סאה מים שאובים למקוה שלם וחזרו מיא וקמו על ארבעים סאה, אשתכח דליכא במקוה אלא מחצה דכשרים. וכל שכן אם נפלו לתוכו אחד וארבעים סאה שאובים וחסרו וקמו על ארבעים סאה דפסול, דהא ליכא במקוה אפילו מחצה דכשרים. ולגבי מעין ודאי דליכא למיחש להכי כלל, דכי חסרי מיא שאובין חסר ומעין לא חסר.
לפי דברי הראב"ד, אם כן, כאשר המקוה מכיל בדיוק ארבעים סאה הוא יכול להיפסל במים שאובים, אם הללו יהיו יותר מחציו. אמנם רוב הפוסקים לא קיבלו את החילוק הזה להלכה, אבל התשב"ץ כתב שבמקום שאפשר להחמיר ולחשוש לדברי הראב"ד יש לעשות כן, ולכן אם יש חשש שמי המקוה הגיעו לארבעים סאה אסור להוסיף עליהם מים שאובים בכמות העולה על עשרים סאה:
11. שו"ת תשב"ץ (ר' שמעון בר צמח דוראן, המאה ה-15, ספרד) חלק א סימן יז
ומה שכתבת שהמקוה נשחתו כותליו ומים הנקוים יורדים בו דרך סדקיו ותמיד אתם צריכים להוסיף בו מים ע"י המשכה כשר הדבר ושפיר דמי, ואפי' בלא המשכה כשר כל שנשאר בו מ' סאה. ומשום זחילתו אינו נפסל דאע"ג דקיי"ל דמקוה אינו מטהר בזוחלין אלא באשבורן... מקוה שנסדק או ניקב מעט עד שלא יכיל המים ונוטף מעט מעט והולך וחסר אין זה נקרא זוחל...
אבל מ"מ אע"פ שהמקוה הוא כשר, אם היה אפשר להעמיקו או להגביה כותליו היה טוב מאד, והמוסיף בשיעורים ה"ז משובח, וכ"ש שהקירות הם נשחתות ובכל יום ויום מתמעטים המים ויש לחוש שמא יתמעטו כ"כ עד שתצטרך האשה לשׁחות יותר מדאי ותבא לידי חציצה. וגם ראו לכם לתקן הכותלים לטוחן בסיד כדי שיכיל המים ולא תסמכו על בורות נשברים אשר לא יכילו המים. ואע"פ שע"י המשכה, וגם בלא המשכה הוא נכשר כ"ז שיש בו מ' סאה כמ"ש, אבל יש לחוש לדברי הראב"ד ז"ל שכתב דהיכא דאיכא במקוה שיעור בהכשרו דתו לא מהני פסולין למפסלינהו כלל דכמעין דמי אבל מ"מ אי חסרי מיא וקמו להו על שיעור מקוה ודאי אהנו בהו פסולין למפסלינהו למקוה משום דהוו להו כנתן סאה ונטל סאה דאמרינן בפרק הערל (פ"ב ע"ב) עד רובו כשר טפי לא, והאריך בזה בס' בעלי הנפש. ולפי דבריו אלו אם מקוה זה יחסרון מימיו יום יום ואתם נותנים מים שאובין ומתבטלין שם הנה ברוב הימים יהיה רוב שיעור מי המקוה שהם מ' סאה מהמים השאובין ופסול לפי דעתו ז"ל. ואע"פ שהאחרונים ז"ל הסכימו דאפי' בכה"ג כשר שהרי המים השאובין הם נזרעין במקום וההיא דנתן דנתן סאה וכו' פירשו דדוקא במי פירות לא מתכשר אלא עד רובו אבל במים שאובין אפי' נתן סאה ונטל סאה כל היום כלו אינו פוסל שהרי כל סאה שהוא נותן היא מתבטלת במקוה, מ"מ מקום שאפשר לתקן ולצאת ידי כל הספקות אין ראוי להכניס ראשינו במחלוקתן.
ה'בית יוסף' הביא את דברי התשב"ץ האלו, ובכל זאת פסק להלכה בשולחן ערוך שלא לחשוש כלל לשיטתו של הראב"ד ואף לא לשיטת הרמב"ם, ואמר שבמקוה שיש בו ארבעים סאה אפשר אפילו להוסיף לו מים שאובים ולקחת ממנו כל היום:
12. שולחן ערוך יורה דעה סימן רא סעיף כד
מי כבשים ומי שלקות ותמד שלא החמיץ, וכן מי צבע, פוסלין המקוה בג' לוגין; אבל כל שאר המשקין ומי פירות ומורייס ותמד משהחמיץ, אין פוסלין מקוה החסר בג' לוגין וגם אין משלימים אותו להכשירו, שאם היה בו ל"ט סאין ונפל לתוכו סאה אחת מאלו, אין משלימים אותו; אבל אם יש בו מ' סאה ונפל לתוכו סאה אחת מאלו, ונטל מתוכן סאה אחרת, כשר אפילו עשה עד י"ט פעמים. אבל במים שאובים שנפל סאה למ' סאה כשרים, ונטל מתוכן סאה אחת ונפל לתוכן סאה מים, כשרים, אפילו עשה כן עד עולם, כשר.
החת"ם סופר התמודד עם רב שרצה להחמיר ולפסול את המקוואות המסתמכות על זריעה, וכתב שאין צורך להחמיר בכך: לא רק לפי שיטת רש"י והתוספות - שכמותה פסק בשולחן ערוך - של הדין של 'נתן סאה ונטל סאה' עוסק במי פירות ובכלל לא במים שאובים, אלא גם לפי שיטת הרמב"ם אין חשש - שהרי הנטילה אינה נעשית ביד אלא בצינור. ויתרה מזו, טוען החת"ם סופר: גם התשב"ץ, אשר חשש לדברי הראב"ד במקוה שהמים מחלחלים בקירותיו, יודה במקוואות אלו שהן כשרות, מכיון שבמקרה ההוא סביר להניח שהמים שחלחלו הם המים המקוריים שהיו במקוה, ומה שנשאר הוא המים שנוספו מעליהם, ואילו כאן דוקא סביר להניח שרוב המים החמים (שהם המים השאובים) צפים למעלה ואילו מי הגשמים נשארים בבור הזריעה ברובם:
13. חתם סופר (ר' משה סופר, המאה ה-19, סלובקיה) חלק ב (יו"ד) סימן ריד
לעשות רצון יראי ה' חפצתי להשיב דבר ולא חצי דבר על דבר המקוואות הנעשים בכמה קהילות ישראל ע"י מי גשמים ע"י סילונות הנמשכים מהגגות, סילונות של טסי נחשת דלא שליט בהו ריקבא, ובסופן סילונות של נסרים מחוברים שיגיעו המים לעוקה ע"י טהרה, וכשהיא מלאה לה כשיעור ויותר הרבה, מחממים מים ביורה גדולה שיש בו ברזא ופותחים הברזא ונמשכים המים חמים למקוה גם כן ע"י סילון של נסרים כנ"ל, וכל יום שואבים מהמקוה כשיעור שנשפכין חמין לתוכה אתמול או קרוב לזה לחזור ולשפוך לתוכה חמין היום.
ובקהילתנו עשוים מימי הגאונים הקדמונים ב' עוקות זו בצד זו ושניהם מלאים ונקובים זה לזה נקב גדול משפופרת הנוד, וכשמנקים אחת שוב שופכים אל השניה בהמשכה ע"י סילונות כנ"ל מים מעלמא עד שתתמלא השניה הריקנית וכשתתמלא השניה מנקין גם אז את זו ע"י המשכה מראשונה כמתני' ח' פ"ו דמקוואות ממלא בכתף ונותן בעליון עד שיורד לתחתון וכו' באופן שאל יחסר המזג לעולם...
והנה פר"מ יצא לפקפק על מקוואות הנ"ל ברוב חסידותו וצדקתו נקיט חומרא מתניתא ללקוט חומרות כל האפשרי וחשש חששות הרבה וארוך בדורו האריך עלינו הדרך בדרכי חכמתו העמיק והרחיב כמעין הנובע וכנהר שאינו פוסק...
...אמנם הרמב"ם גם הוא מפרש סוגיא דש"ס יבמות בשאובים, אבל לא מטעם הראב"ד ז"ל, דא"כ צ"ל הך דממלא בכתף ונותן לעליון בנותן מ' סאה מכוונות, דאל"ה לא הוי מחצה על מחצה ותרווייהו מיפסלי, ואלו רמב"ם כתב פ"ד הל' ו' "אבל מקוה שיש בו מ' סאה מים שאינם שאובים ושאב בכד ושפך לתוכו כל היום כלו כשר ולא עוד אלא מקוה עליון שיש בו מ' סאה מים כשרים והיה ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שרבו המים וירדו לתחתון מ' סאה הרי התחתון כשר", עכ"ל. מלשונו וסדורו משמע שממלא אפי' כל היום לעליון אפ"ה כשר שנזרעו המים ולא נפסלו לעולם אפילו מדרבנן. וא"כ קשה הך דנתן סאה ונטל סאה דמייתי בסמוך לו עד שהוצרך כסף משנה לתרץ כמ"ש רמב"ן בחי' ב"ב כיון שניטל ביד איכא משום מראית העין, משא"כ במקוה עליון אעפ"י שנותן ביד אינו נוטל ביד אבל הכא יאמרו הבריות הכשרים ניטלו, ודוחק. ומלשון רמב"ן בחי' ב"ב משמע קצת דוקא בנטל ונותן אבל אם נפלו מאליהם אעפ"י שניטל בידים או בהיפוך כל שלא שלטו בו ידי אדם פעמיים לא גזרו.
והנה הרשב"ץ שהביא ב"י ורמז עליו ש"ך סי' ר"א סקס"ג הוא בתשובה ח"א סי' י"ז בסופו כתב להשיב על מקוה כשר שמוסיפים עליו שאובים מפני שרגילים מימיו לבלוע בקירות המקוה, כתב וז"ל: "וגם ראוי לכם לתקן הכתלים לטוחן בסיד כדי שיכיל המים ולא תסמכו על בורות נשברים וכו' אבל יש לחוש לדברי הראב"ד שכ' דהיכא דאיכא במקוה שיעור מ' סאה וכו' מ"מ אי חסרי להו מיא וקמו להו אשיעור מקוה מהני להו פסולין משום דה"ל כנתן סאה ונטל סאה וכו' ואעפ"י שהאחר וכו' הסכימו אפי' בכה"ג כשר שהרי המים השאובים הם נזרעים וכו' מ"מ מקום שאפשר לתקן ולצאת ידי כל הספקות אין ראוי להכניס ראשינו במחלוקות", עכ"ל. הנה החמיר עליהם מטעם הראב"ד ולא מטעם הרמב"ם אשר מחבב דבריו בכל יום והיינו דלטעם הרמב"ם כשר שהרי אינו נוטל ביד אלא מימיו נבלעו רק להראב"ד יש לחוש בזה ועוד חששא רב' טפי שהמים התחתונים נבלעו בכותל המקוה משא"כ בנוטל סאה י"ל העליונים יצאו ולא התחתונים ומכל שכן במים חמים כנ"ל.
ומאי דקמן במקוואות שלנו המלאים מים כשרים אפי' יותר משיעור הרבה ואין אדם שופך בידים לתוכן מים שאובים כלל אך מחממים מים ביורה הקבועה ונעשה מתחלה לקרקע ונקוב יותר משפופרת הנאד אלא שקבוע בו ברז... ואע"ג דבכל יום נוטלים מהמים שבמקוה ומעמידה על מ' סאה ולכה"פ לא יפחתנו מחצה וזה ממש א"א כלל א"כ למאי ניחוש לרוב הפוסקים אפי' נטל סאה ונתן סאה כשר עד לעולם ולהראב"ד נמי היינו אי יחסרו עד חציים עפ"י חשבון ולדעתי לא יהיה כן לעולם כי טרם שיעלו החשבון כך כבר נמלאו העוקי' במים כשרים ע"י גשמים ושלגים ועוד במים חמין אפשר הראב"ד מודה שאני אומר העליונים צפו למעלה ולרמב"ם נמי כיון שאין ידי אדם שולט בנתינתם אפשר לא גזרו אעפ"י שנוטל ביד כיון שאינו נותן ביד...
ואולם, יש להבחין בין המקוה שדיבר עליו החתם סופר לבין המקוואות שלנו. החתם סופר כתב שזה בלתי אפשר שהמים השאובים ימלאו יותר מחצי מהבור, מכיון שהבור כבר יתמלא לפני כן במי גשמים ושלגים. במקוואות שלנו האוצר מתמלא מחדש רק לעתים נדירות, ובהחלט יכול להיות שחצי מהמים שבאוצר (ודאי באוצר הזריעה, ואולי גם באוצר ההשקה) אינם מי גשמים מקוריים. ובכל זאת - השולחן ערוך הרי פסק כרוב הראשונים שבמים שאובים אי אפשר לפסול מקוה שלם כלל. גם לדעת הרמב"ם מכיון שהכל נעשה בדרך של צינורות ולא בידי אדם לא קיימת בעיה של מראית עין. וגם לדעת הראב"ד, מכיון שתמיד יש אוצר שיש בו למעלה מארבעים סאה הוא לעולם לא נפסל, ולכן המקוואות שלנו כשרים ללא כל פקפוק.
