ענין של פיסוק / הרב יעקב לויפר
פורסם במוסף 'קולמוס', משפחה
כשיצאו לאור מהדורות מפוסקות של התלמוד, כגון 'תבל' ו'אל המקורות', הרגישו המדפיסים צורך להתנצל על כך שלקחו אחריות גדולה במלאכה זו, שהרי לפעמים הזזת פסיק מן התיבה הנכונה – הופכת לגמרי את המשמעות. הפיסוק הוא פירוש, לטוב ולרע.
נציג כאן דוגמא אופיינית לבעיה שיכול ליצור פיסוק שגוי.
בדף מו: של מסכת זבחים אומרת המשנה "לשם ששה דברים הזבח נזבח". שלושה מתוכם הם "לשם אישים, לשם ריח, לשם ניחוח".
בגמרא שם מובאת מימרא של רב יהודה משמו של רב, המפרשת שלושה דברים אלו ועוד: "עולה - לשם עולה, לאפוקי לשם שלמים דלא; אשים - לשם אשים, לאפוקי כְּבָבָא [צלוי בגחלים] דלא; ריח - לשם ריח, לאפוקי אברים שצלאן [לפני ההקטרה] והעלן דלא, דאמר רב יהודה אמר רב: אברים שצלאן והעלן - אין בהן משום ריח; ניחוח - לשם הֲנָחַת רוח; לה' - לשם מי שאמר והיה העולם.
מכיון שצמד המילים 'ריח ניחוח' שגור על לשונו של כל אחד, היו רבים שטעו וקראו כך: "דאמר רב יהודה אמר רב: אברים שצלאן והעלן - אין בהן משום ריח ניחוח! כך פיסקו בשתי המהדורות המפוסקות שצייננו לעיל, ואף כמה מחברים שעסקו בגמרא זו שגו וקראו אותה בפיסוק הזה! יעויין על כך במאמרו של הרב בנימין קוסבסקי ב'סיני', (חוברת פ').
הפיסקה האחרונה במימרתו של רבי יהודה היא "לה' – לשם מי שאמר והיה העולם", ואף כאן טעו חלק ממפסקי המהדורות, ושייכו את מילת ה' לפניה, וקראו: "לשם הנחת רוח לה', לשם מי שאמר והיה העולם", ומימרתו של רבי יהודה הסתרסה לגמרי.
הרב קוסובסקי מציין שם כי במסכת מנחות (דף כא.) מובאת מימרת ר' יהודה כך: "רב יהודה דידיה אמר: אברים שצלאן והעלן - אין בהם משום לריח ניחוח!", לדעתו כאן גרמה שגרת הלשון למדפיסי דפוס ונציה להכנסת המילה 'ניחוח' עצמה לגמרא, בעוד לכאורה אינה צריכה להמצא שם כלל. ואכן בכל כתבי היד הנוסח הוא כמו אצלנו בזבחים: "אין בהם משום ריח" – בלי המילה 'ניחוח' ובלי הלמ"ד של 'לריח', שאין לו טעם וריח.
הערתו של הרב קוסובסקי נראית מסתברת, ובכל מקרה: הלמ"ד היתירה של 'לריח' ודאי אינה נכונה. אולם באשר למחיקת המלה 'ניחוח', אין הדברים פשוטים. שכן רש"י (זבחים קיג. ד"ה ריח ניחוח) כותב גם הוא בלשון הזה, על 'ריח ניחוח' שבמשנה שם: "לשם ריח לאפוקי אברים שצלאן והעלן שאין בהם משום ריח ניחוח", אותו נוסח מופיע בפירוש הרע"ב על משנה זו, וכן הוא בילקוט שמעוני (ויקרא רמז תנד). קשה להניח שבכל המקומות נפלה אותה טעות מחמת אשגרה.
*
מכיון שנגענו במימרא זו נציין עוד דבר מעניין שראוי ללומד לשים אליו לב. נראה כי רב יהודה בא לפרש את דברי המשנה, ולא היא! המשנה מונה שישה דברים שהזבח נזבח לשמם: "לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח, לשם ניחוח, והחטאת והאשם - לשם חטא". ואילו רב יהודה מונה רק חמשה דברים, והראשון והאחרון שבהם אינם נמצאים במשנה: עולה - לשם עולה, אשים - לשם אשים, ריח - לשם ריח, ניחוח - לשם הנחת רוח. לה' - לשם מי שאמר והיה העולם.
קל מאוד לראות, כפי שמציין רש"י על אתר, שמימרתו של רב יהודה מוסבת על הפסוק "עולה אִשֶּׁה ריח ניחוח לה' " (ויקרא א ט, ועוד), והוא הולך ודורש אותו מילה במילה.
אלא שלפי זה היה מתבקש 'אִשֶּׁה – לשם אישים' ולא 'אישים לשם אישים'. ואכן זו הגירסה בכל כתבי היד, [ובדפוס ונציה הנוסח הוא בשיבוש מעט: 'אשה לשם אישה']. במהדורת נהרדעא החדשה הוער על כך, ובמהדורה החדשה של 'עוז והדר' היוצאת לשוק ממש בימים אלו, תוקן הדבר בגוף הגמרא מבלי לציין זאת, לרוב פשטותו.
