כיצד מקדשים את האדם? / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

יש שראו בכיור, בו היו הכהנים רוחצים ידיים ורגליים לפני העבודה, כלי עזר ותו לא. אך דווקא בו תלויה הכשרת כלי השרת הנעלה ביותר – גופו של הכהן

אחד הכלים המיוחדים בבית המקדש היה הכיור, בו רחצו הכוהנים את ידיהם ואת רגליהם לפני שנכנסו להיכל ונגשו לעבודה. הכיור עמד מחוץ להיכל, קרוב למזבח, ושניהם היו עשויים נחושת. בחלל הפנימי הוצבו כלים שהיו עשויים, כולם או חלקם, מזהב: שולחן לחם הפנים, המנורה ומזבח הקטורת.

היו שהשקיעו רבות בעיצוב הכיור. על שלמה המלך מסופר שבבניין בית המקדש הראשון העמיד עשרה כיורים סביב הכיור המקורי שמשה העמיד במשכן. ועוד – הוא עיצב "מכונות" מנחושת (מלשון "כן" ו"כינון"), מסד לכיורים, עם צורות של אריות. לכל "מכונה" היו ארבעה אופנים "ומעשה האופנים כמעשה אופן המרכבה" – על פי המפרשים כאותן האופנים שנשאו את "המרכבה" מוקפת נוגה שחזה הנביא יחזקאל שהלכה ברעש גדול.

בגמרא מסופר שבימי בית המקדש השני אדם בשם בן קטין "עשה שנים עשר דדים (ברזים) לכיור" – רמז לחיבור הנכסף בין שנים עשר השבטים, ופתרון פרקטי לשנים עשר הכוהנים שעסקו כל יום בהקרבת קרבן התמיד.
 

רחיצה או קידוש?

למרות הקירבה והדמיון למזבח, רבו הספקות לגבי הגדרת מעמד הכיור כחלק אינטגראלי ממערכת המקדש - ולגבי מהות רחיצת הידיים והרגליים. למשל, כהן רשאי להשתמש לשם רחיצה זו באחד מכלי השרת שבמקדש ולאו דווקא בכיור (דף כא ע"א). המים שבכיור אינם צריכים להיות מי מעין, מים חיים המטהרים את הטומאות החמורות; די שיהיו בדרגה של מי מקווה, מים הזורמים בכלים העשויים בידי אדם ורק משיקים ל"מים חיים". (דף כב ע"א)

מגמה זו הממעטת בקדושת הכיור ובנעשה בו מודגשת בדברי חלק ממפרשי המקרא אשר הבינו את מעשה "קידוש הידיים והרגליים" כפעולת הכשרה ללא מעמד עצמי כעבודת מקדש. ציווי התורה על עשיית הכיור גם אינו נכלל בפרשת תרומה שם נמצאים הציוויים על הכלים העיקריים – הארון, השולחן המנורה, מפרט המשכן עצמו ומזבח העולה - אלא בנפרד מהם, בתחילת פרשה כי תשא. על אנומליה זו כתב רבי עובדיה ספורנו:

זה הכלי (הכיור) לא הוזכר למעלה עם שאר הכלים, כי לא הייתה הכוונה בו להשכין שכינה במקדש כעניין הכוונה באותם הכלים...אבל הייתה הכוונה להכין את הכוהנים לעבודתם. (שמות ל, יח).

למרות שפעולת "הרחיצה" מתורגמת בכל מקום בלשון קדושה, מפרשים מרכזיים הרחיבו את הסבר הספורנו והציעו שמטרת הכיור הייתה הסרת הלכלוך מעל ידיהם ורגליהם של הכוהנים. "רחיצת הידיים הינה מתכסיסי המלכות. כי כן דרך המשרתים המתקרבים אל שולחן המלך לרחוץ ידיהם תחילה מפני שהידים עסקניות הן" (רמב"ן ורבנו בחיי).

גם לשון המשנה המהווה בסיס לדיון הגמרא - ולשון המשנה במסכת כלים התוחמת את הקדושה המיוחדת של ההיכל - הינה "רחוץ הידיים והרגליים" – מה שמלמד שהכשרת הכהן בכיור התמקדה בהסרת לכלוך. הלשון "קידוש ידיים ורגליים" המוכר לנו מופיע רק בהקשר של העבודה המיוחדת של הכהן הגדול ביום הכיפורים.

בשונה מלשון המשנה סוגיית הגמרא משתמשת לאורך כל אורכה בניסוח "קידוש ידיים ורגליים" – מה שמשקף גישה אחרת מזו שנקט הספורנו. הביטוי "קידוש" מלמד שמי הכיור חוללו בכוהנים תמורה מהותית במעמדם מול הקודש. המים הכשירו אותם לעבודה לא רק בגלל הסרת הלכלוך של מי שמשרת את המלך, אלא ייעדו וכוונו אותם פנימה לכיוון השכינה.
 

כל בוקר מחדש

מגמה זו מובלטת במוטיבים המרכזיים המובילים את הדיון ההלכתי בסוגיה. רבי ורבי אלעזר בר שמעון (בר יוחאי), שנים מהחכמים המרכזיים בדור האחרון של חכמי המשנה, חלקו בנקודה מרכזית בפעולת הקידוש. אך לפני שאפשר לפרוט מחלוקת זו חשוב לציין את בסיס ההסכמה שחיבר בין החכמים, והוא: ה"קידוש" היה חלק אינטגראלי מעבודת המקדש. השאלה שחלקו עליה הייתה: עד כמה?

אחד מיסודות עבודת המקדש, יסוד המהווה מודל לעבודת ה' של האדם היהודי עד היום, הוא שבתחילת כל יום יש לפנות לבורא מחדש. נדמה שתפיסת הבריאה של אבותינו הייתה שבכל יום נברא העולם מחדש, ויש לאדם להודות על כך לבורא, לתת ביטוי מחודש להתפעלותו על הבריאה ולהביע את מחויבותו לקבלת מלכותו. בכל יום נצטוו המשרתים את פני ה' להביא קרבן תמיד של שחרית ושל מנחה. על מה שהוקרב אתמול נאמר, "עבר זמנו". גם האדם היהודי היום מכיר בהתחדשות חיות העולם באמירת ברכות השחר כאילו הם לא נאמרו יום לפני כן, ומתפלל תפילות קבועות מידי יום ביומו.

האם כהן חייב לקדש ידיו ורגליו במי כיור בכל בקר כמו שיש לחדש את עבודות המקדש? רבי סבר שאכן יש לדון את ה"קידוש" כחלק מהותי מעבודה המקדש; יש לחזור עליו כל בוקר לפני העבודה הראשונה של הכנת המזבח ליום החדש. לעומת זאת רבי אלעזר ברבי שמעון קבע: "כיוון שקידש ידיו ורגליו מתחילת העבודה, אפילו מכאן עד עשרה ימים – אינו צריך לקדש (שוב)". (דף יט).

שיטת רבי נראית נהירה ועקרונית. יש לחבר את מסגרת ה"קידוש" למתכונת המוכרת בכל העבודות – תחילת היום מחייבת חידוש העבודה מבראשית. אך מהו ההיגיון בשיטת ראב"ש? דווקא העיקרון המכונן את שיטתו הוא הבסיס לתפיסה מרחיקת לכת בעניין ה"קידוש" המובילה את הסוגיה.

הגמרא מבררת את כוחה של קידוש הידיים והרגליים לכוון את הכהן אל הקודש מתוך העמדת סדרה של מצבי ספק על אודות התקשרותו לעבודתו. אם יצא הכהן מהמקדש וחזר, האם הוא חייב לקדש את עצמו שוב במים? ואם הוציא רק את ידו מהמקדש מה יהיה דינו? ואם הפסיק לעבוד בגלל שנטמא ואז נטהר וחזר לעבוד, האם יקדש שוב את ידיו ורגליו? כל שאלה מצטיירת כבירור נקודתי בעניין מעשי בחיי הכוהנים. אך הסדרה כולה מתקשרת לעיקרון אחד יסודי: אם כהן לא יסית את דעתו מעבודתו לא יתחייב בקידוש נוסף.
 

האדם ככלי שרת

והנה עיקר העניין - גם כוונת הכיור הייתה להביא להשראת השכינה. אך הציווי על הכיור לא נכתב בתורה עם כלי המקדש העיקריים בגלל שמטרתו הייתה מיוחדת במינה – להפוך את האדם לכלי שרת להשראת השכינה. אלא שהאדם בשונה מכלי העשוי ממתכת יביא להשראת השכינה רק בהתייחדות דעתו והתכוונותו בקודש. אמנם הקידוש הינו חלק מעבודת המקדש; אלא שבמוקד הקידוש נמצאת לא בריאת העולם מדי יום ביומו, אלא בריאת אדם כמשרת את פני ה' בדעת ובהתכוונות. כל עוד הכהן לא הסית את דעתו מהקודש – כך קבע ראב"ש – אין הוא חייב לחזור ולהתקדש למחרת בבקר.

בציווים על אודות כלי המקדש נידון החומר ממנו הם עשויים והמפרט המיוחד של כל כלי. רק כך השולחן עם לחם הפנים שלא יירקב במשך שבועיים יבטא את החיות הא-לוהית; רק כך תבטא המנורה עם הנר המערבי שלא ייכבה לעולם את החיות ה-לוהית שברוח המתפשטת ללא גבול. אך מה עם האדם? מה עם החיות הא-לוהית הפלאית שבאדם? במה יש להתוודע לחיותו?

אכן פרשת הכיור כתובה בין הפרשיות בהתחלת פרשת כי תשא. פרשיות אלו היוו מבוא לירידת משה מהר סיני עם הלוחות כתובים באצבע א-לוהים. בכך שכינת ה' הייתה אמורה למצוא את מנוחתה בין בני האדם. התוכנית לא התממשה בגלל הזהב שניתך כדי לצרף עגל נעבד. ומהו הקשר בין הכיור לבין החיבור האפשרי בין שמים לארץ, בין נותן התורה לבין אדם, בשר ודם?

הרבי מסוכטשוב, רבי שמואל בורשטיין, בספרו שם משמואל הקשה בתוקף על תפיסת הספורנו שמטרת הכיור מתמצית בהסרת לכלוך. אם מדובר רק ברחיצה, הוא שאל, למה חייבים הכוהנים להשתמש בכלי שרת, כלי שהוקדש לעבודת המקדש, ולא בכלים של חולין? והעיקר, למה טרח שלמה כל כך בעניין הכיורים? לשם מה עיצב את מושבי הכיורים כחיקוי של "מעשה מרכבה"? "המרכבה" שראה הנביא הייתה ייצוג או הדמיה של חיבור השמים וארץ, של השראת השכינה בתוך הבריאה ובמרכזה פני אדם ודמות האדם!

ריבוי הכיורים ועיצובם המיוחד על ידי שלמה מוכיח לפי השם שמואל שכוונת הכיור היא אכן השראת השכינה. אלא שמדובר בפעולה מיוחדת שאין בכלים האחרים – בקידוש האדם שפלאיותו הינה בחיבור בין גוף ורוח, בין עליון ותחתון, בין דעת והתכוונות לבין פעולות של מישושן בידיים וברגליים. רק בהתקדשות האדם תשרה השכינה בעולם.
 

איחוד הכוחות

בדף יט ע"ב מתארת הגמרא את הדרך המיוחדת בה הכוהנים בצעו את ה"קידוש": "מניח ידו הימנית על רגלו הימנית וידו השמאלית על פני רגלו השמאלית, ומקדש. רבי יוסי בר יהודה אומר: מניח שתי ידיו זו על גבי זו, ועל גבי שתי רגליו זו על גבי זו – ומקדש". מה פשר צורה מוזרה זו של הקידוש במים? ועוד, על פי הגמרא עדיף היה לכל הדעות שהכוהנים "יקדשו" את עצמם בשיטת רבי יוסי בר יהודה, אלא שאי אפשר לבצע תנוחה זו מבלי להיתמך על ידי כהן אחר. חכמים חלקו על רבי יוסי בגלל שחייבו קידוש בפעולה שהינה עצמית לכהן – ללא כל סיוע. כלומר, האידיאל הוא האיחוד המוחלט של כל האיברים, אלא שמבחינה מעשית הפעולה הינה בלתי אפשרית. וכי למה יש להתקדש באופן שמחבר יחד את האברים?

הידיים והרגלים הם המוציאים לפועל של דעת האדם והתכוונותו. הם מחברים את הרבדים הפנימיים של הנפש והרוח אל המעשה לכדי מימוש בתוך העולם. התקדשות המשרתים את פני ה' חייבת להתרחש באדם בכלליותו כיצור אחד בעל שעור קומה של רוח, נפש ומימוש מעשי. על כן המים חייבים לזרום על לידיים ועל רגלים כאשר הם מחוברים יחד – לא איבר איבר כבנטילת ידיים שלנו. ההתקדשות המכשירה אדם לעבודה ולכניסה לקודש מבטאת את חיבורם של אברי ההוצאה לפועל שבאדם להתקשרותו למקום השכינה בדעתו ובהתכוונותו. כשילוב בין גוף ונפש בין שמים וארץ הוא יבוא אל הקודש פנימה כמי שיכול להוות כלי להשראת השכינה.

הכיור המקורי שהיה במשכן נעשה מנחושת שהותכה ממראות נשים "שצבאו על אוהל מועד" (שמות לח,ח). לפי מדרש אחד הנשים השתמשו בהן להתייפות ולפתות את בעליהן כאשר הם התעייפו מהעבודה הקשה במצרים ולא רצו להזדקק להן. לפי פירוש אחר הנשים באו לאוהל מועד כדי לשמוע תורה ממשה ולהתפלל. לפי שני הפירושים הכיור הותך מהמרת התאווה והתשוקה שביצריות הגוף לעבודה לשם שמים – בהמתקת התאווה עצמה או בהמרת התשוקה לכיסופים לקודש. ועוד – ממי הכיור היו משקים אישה סוטה כדי להשכין שוב את השכינה בינה לבין בעלה, לתקן את הייחוד המפורק.

"קידוש הידיים והרגליים" ייעדה את איברי המימוש והמישוש לבטא את הרצון וההתכוונות לשרת את פני השכינה במקדש. מתוך סמליות הפעולה נודע שהשראת השכינה למעשה תלויה בשורש הקידוש - שהידים והרגליים יעסקו בהכוונת היצריות והתשוקה לשם גילויה.