|
שני דינים בתמיד / מנחות נהרב ברוך וינטרוב
במשנה בדף מט ע"א נאמר כי אף אם לא הקריבו את קורבן התמיד של שחר, יש להקריב את קורבן התמיד של בין הערביים. בגמרא בדף נ ע"א אנו מגלים שלא מדובר בכלל גורף: יש מקרה ייחודי, אשר בו אי־הקרבת תמיד של שחר תוביל לביטול התמיד של בין הערביים – כאשר המזבח עדיין לא נתחנך. במקרה זה, כאמור, ביטול קורבן תמיד של שחר יגרור את אי־הקרבתו של התמיד של בין הערביים.
רש"י מבאר כי סיבת החילוק נעוצה בשוני שבין שתי פרשיות התמיד בתורה. בספר שמות (פרק כט) מובא דין התמיד כחלק מדיני חינוך המזבח, ואילו בספר במדבר (פרק כח) מובא דין התמיד בתוך רצף הקורבנות המובאים בימים השונים – מוספי שבתות וחגים.
מן החילוק שבין הפרשיות עולה כי לקורבן התמיד יש תפקיד כפול: מחד גיסא הוא חונך את המזבח, ומאידך גיסא הוא חלק ממערכת הקורבנות המוקרבים על גבי המזבח.
רש"י ממשיך ומסביר כיצד נלמד הדין המדובר מן הפסוקים. בספר במדבר, כשקורבנות התמיד נבחנים כחלק מן הקורבנות המוקרבים על גבי המזבח, יש כפילות לגבי הקרבת הקורבן השני:
"אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין. עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה'. וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה'. וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם..."
מהכפילות לגבי הקרבת תמיד של בין הערביים נוכל ללמוד שיש להביא קורבן זה גם אם לא הובא התמיד של שחר. אלא שהאחרונים התקשו בדברי רש"י: סוף סוף, אותה תופעה עצמה חוזרת אף בפרשה שבספר שמות, ושם מודגש חלקו של התמיד בחינוך המזבח:
"אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִיעִת הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד. וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה לָּהּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה'. עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם..."
וצריך עיון, אם כן, מדוע לא נלמד אף לגבי הפרשה שבספר שמות שאפשר להקריב קורבן תמיד של בין הערביים אף כאשר לא הוקרב התמיד של שחר.
נראה שלדעת רש"י יש הבדל בין הכפילות שבשמות ובין הכפילות שבבמדבר. בספר שמות מופיעה הכפילות מייד לאחר דין הנסכים, ואילו בבמדבר הכפילות נאמרה רק לאחר הפסוק 'עולת תמיד העשויה בהר סיני'. הבדל זה יכול ללמד כי בעוד לעניין החינוך שני הקורבנות הם קיום אחד של 'עולת תמיד', הרי שלעניין ההקרבה עצמה יש בכל קורבן קיום נפרד בפני עצמו. על פי זה הכפילות בספר שמות לא נועדה אלא ללמדנו על זהות דיני הנסכים שבין הכבש הראשון והשני, אך לא על קיומו של השני ללא הראשון.
חילוק זה נראה מתבאר היטב אף מסברא. מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין היה רגיל לומר כי קורבן התמיד הוא חלק מחנוכת המזבח, כיוון שכפי שבית שומם אינו נחשב לבית מגורים, כך מזבח שומם אינו מזבח גמור. קורבן התמיד, הבא גם בבוקר, בתחילת יום העבודה, וגם בין הערביים, בסופו, הוא שגורם למזבח להיחשב מזבח פעיל. ממילא ברור כי אם קורבן התמיד של שחר לא הובא, הרי שמצד חנוכת המזבח אין טעם בהבאת קורבן התמיד של בין הערביים, כיוון שאין הוא יוצר את המצב של מזבח הפעיל כל היום כולו.
|