|
חמץ ומצה / מנחות מזהרב אביהוד שורץ
אחד הדברים המייחדים את קורבן שתי הלחם הוא היותו חמץ. בפרשת ויקרא מצווה התורה:
"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'. קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ".
הפסוקים קובעים שיש איסור גורף על הקרבת חמץ על המזבח, אך יש חריג אחד – 'קורבן ראשית'. רש"י על אתר מבאר על פי חז"ל שאותו קורבן ראשית הוא קורבן שתי הלחם שבחג השבועות, הבא מן החמץ.
אך לאמיתו של דבר מצאנו קורבן נוסף הבא מן החמץ – קורבן תודה. קורבן תודה הוא זן מסוים של שלמים, אלא שהוא מתייחד בכך שנוסף על השלמים יש להביא גם לחם. כך נאמר בפרשת צו:
"אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו".
הדמיון בין קורבן התודה ובין קורבן שתי הלחם ברור: בשני המקרים מדובר בחלות חמץ הקרבות יחד עם זבח שלמים. ואכן הסוגיות העוסקות בשתי הלחם פונות כל העת לבירור שאלות שונות על רקע ההשוואה לקורבן תודה: את השאלה אם השחיטה יוצרת זיקה בין הכבשים והלחם בוחנת הגמרא גם ביחס לתודה (מו ע"א); בדין שחיטת כבשי עצרת שלא לשמם דנה הגמרא גם בשחיטת תודה שלא לשמה (מז ע"ב); וכאשר הגמרא דנה במי שהביא ארבע חלות במקום שתיים היא מביאה ראיה ממי ששחט תודה על שמונים חלות במקום על ארבעים חלות (מח ע"א).
במקביל עומדת הגמרא גם על ההבדלים בין תודה לכבשי עצרת: התודה איננה זקוקה לתנופה, ואילו בכבשי עצרת ובשתי הלחם התנופה היא עניין מרכזי (כפי שהסברנו בדברינו אתמול). כמו כן לשתי הלחם יש מעמד של קורבן מנחה, בעוד החלות המתלוות לתודה אינן נחשבות קורבן מנחה עצמאי.
בפירושו לתורה (פרשת אמור) עסק הרמב"ן במשמעות הייחודית של הקרבת קורבן חמץ. הרמב"ן נדרש להסביר מדוע בדרך כלל אין להקריב חמץ על המזבח, וכותב:
"ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד, לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים".
לדעת הרמב"ן, יצירת החמץ מבליטה את מעשה האדם, המטיל שאור לעיסה ומתפיח אותה לממדים רחבים יותר מממדיה הטבעיים. הקרבה לרצון ה' היא רק הקרבה שיש בה ממד טבעי יותר, הקרבה של עיסת מצה שאיננה תופחת.
מדוע, אם כן, מקריבים בחג השבועות לחם חמץ? בתשובה לשאלה זו מצביע הרמב"ן על הדמיון שבין שתי הלחם וקורבן תודה:
"צוה הכתוב שתהיינה חמץ, לפי שהם תודה לה' כי חקות קציר שמר לנו, וקרבן התודה יבוא על לחם חמץ".
קורבן שתי הלחם מבטא את שפע היבול החקלאי – כדי להודות לקב"ה על שפע היבול אנו מקריבים קורבן תודה. הרמב"ן מוסיף:
"והנה בחג השבועות שהוא יום מתן תורה יביא הקרבן בדין תודה, כי הוא יום העצרת, והמשכיל יבין. וזה סוד מה שאמרו רבותינו כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל לעולם וכו', כי בו מצה וחמץ, כענין בעולם הבא".
הרמב"ן רומז לסודות עמוקים, וייתכן שיש לבארם על דרך החסידות. כאמור לעיל, הרמב"ן סבור שהחמץ מבטא את מרכזיות מעשה האדם. אדם המתרכז יתר על המידה במעשיו ובהצלחותיו עלול ליפול חלילה בגאווה. ואכן בעלי החסידות ראו את החמץ כסמל מידת הגאווה, האסורה בבל יראה ובל ימצא.
בכל השנה כולה, וביחוד בימי הפסח, אנו נלחמים מלחמת חורמה בחמץ ומבקשים להקריב לרצון ה' קורבנות שכולם מצה. תפקידו של האדם הוא להמעיט בערך מעשיו ולהתבטל לקדוש ברוך. ואולם יום אחד בשנה מאפשר לחרוג ממסגרת זו – יום מתן תורה. הרי כל עניינן של מצוות התורה הוא לפעול בתוך העולם החומרי והגשמי ולקיים בו את רצון ה'. יש מצוות המתקיימות באכילה, בשתייה ואפילו בשינה. התורה שניתנה בסיני מחברת את העולמות העליונים עם העולם הגשמי והחומרי על ידי קיום המצוות. התורה קובעת כי אין לבטל את מעשה האדם אלא לקדשו ולטהרו כדי שיהיה בו משום קיום רצון ה' והמלכתו בעולם.
ובכן, ביום מתן תורה חשוב שהאדם יכיר בערך מעשיו, אך לא מתוך גאוה, חס ושלום, אלא מתוך שמחה עצומה על כך שהוא מקיים את רצון ה' ומחבר עליונים ותחתונים. בגמרא בפסחים (סח ע"ב) נאמר שיש לחלק כל חג – חציו לה' וחציו 'לכם', דהיינו להנאת האדם ולעונג יום טוב. עם זאת הגמרא שם מוסיפה שלגבי עצרת מודים כולי עלמא שכולו 'לכם', משום שזהו יום שניתנה בו תורה. לכאורה הדברים מהופכים: דווקא את היום שהתורה ניתנה בו ראוי להקדיש כולו לה', ומדוע דווקא לגביו נאמר שכולו 'לכם'?! התשובה נעוצה באמור לעיל: סגולתה של התורה בחיבור שבין כולו לה' וכולו 'לכם' וביכולת להבין שגם פעילות ארצית וחומרית בעולם הגשמי עשויה להגשים את רצון ה'.
הרמב"ן מצטט את דברי חז"ל, הקובעים שכל הקורבנות יתבטלו לעתיד לבוא, למעט קורבן תודה. העולם המתוקן שלעתיד לבוא הוא עולם שבו החיבור שבין חמץ ומצה – בין מעשי האדם ובין שכינת ה' – יהיה טבעי, ברור וחד משמעי. לעתיד לבוא יהיה כל יום ויום כיום מתן תורה, אשר בו מבין האדם כיצד הוא מקדש שם שמיים ומרבה קדושה בעולם בכל פעולה ובכל מעשה.
|