הקדמה לסוגיות שתי הלחם / מנחות מו

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

המשנה בדף מה ע"ב עוסקת בקורבנות המוקרבים בבית המקדש בחג השבועות. התורה עוסקת בקורבנות אלה בשתי פרשיות שונות.

בפרשת פינחס, המונה את קורבנות המוסף המוקרבים ברגלים, נאמר:

"וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה... שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם".

התורה מזכירה את המנחה החדשה המוקרבת בחג השבועות, אך מתמקדת בעיקר במוספי היום: שני פרים, איל ושבעה כבשים לעולה, שעיר חטאת.

בפרשת אמור מצווה התורה על הקרבת קורבן העומר בחג הפסח ועל ספירת העומר. הספירה מסתיימת בחג השבועות, ובו יש להקריב את אותה "מנחה חדשה" הנזכרת בפרשת פינחס:

"עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'. מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'. וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים. וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן".

אין ספק שבמוקד הפסוקים עומד קורבן המנחה החדשה, אשר בשונה מכל מנחה אחרת – יש להקריבו חמץ ולא מצה. יחד עם המנחה מצווה התורה להקריב קורבנות נוספים: פר, שני אילים ושבעה כבשים לעולה; שעיר חטאת ושני כבשי שלמים. הגמרא בסוגייתנו מביאה את דברי רבי עקיבא, העומד על השוני בין סדרת קורבנות זו ובין הסדרה שבפרשת פינחס ומסיק שמדובר בשתי סדרות שונות – פרשת פינחס עוסקת במוספי היום ופרשת אמור עוסקת בקורבנות המנחה החדשה.

לכאורה על פי עמדתו של רבי עקיבא כל הקורבנות הנזכרים בפרשת אמור הם חלק בלתי נפרד מקורבן שתי הלחם. עם זאת המשנה קובעת בפירוש שהפר, האילים, הכבשים ושעיר החטאת אינם מעכבים את הלחם. מאידך, שני כבשי השלמים אכן קשורים בקשר הדוק יותר אל הלחם, ובביאור קשר זה נחלקו התנאים במשנה.

אם כן, המשנה מבחינה בין קורבנות שתי הלחם: לעולות ולחטאת מעמד עצמאי, בעוד השלמים קשורים בקשר הדוק אל הלחם. בהמשך שואל אביי מה פשרה של הבחנה זו, ורבא משיב:

"אמר ליה: הואיל והוזקקו זה לזה בתנופה".

המנחה החדשה המוקרבת בחג השבועות זוכה לכינוי ייחודי – "לחם תנופה". כינוי זה מלמד שהתנופה היא אכן שלב חשוב ביותר בסדר ההקרבה, ואומנם הגמרא להלן (סב ע"א) תבאר את סגולתה הרבה של התנופה, שיש בה המלכת הקדוש ברוך הוא על עולמו ואף תפילה ובקשה לעצור רוחות רעות ושאר מרעין בישין.

מן המקראות עולה כי התנופה כוללת לא רק את הלחם אלא גם את שני כבשי השלמים. לכן, לדעת רבא, מבחינה המשנה בין שני כבשי השלמים, שהם אכן חלק מהותי מקורבן שתי הלחם, ובין שאר הקורבנות.

דבריו של רבא בדבר מרכזיות התנופה בקורבן שתי הלחם נוגעים לנקודה נוספת בסוגייתנו. רבי יוחנן קובע בסוגייתנו שהשחיטה יוצרת את הזיקה בין הכבשים ובין הלחם – לאחר שנשחטו הכבשים, הם הופכים לחטיבה אחת עם הלחם, וכולי עלמא מודים שהלחם מעכב את הכבשים והכבשים מעכבים את הלחם. על רקע דבריו של רבי יוחנן שואלת הגמרא מה דינה של התנופה: האם גם היא יוצרת אותה זיקה מאחדת בין הכבשים ובין הלחם? הגמרא דנה בכך, ומסיקה בתיקו.

והנה הרמב"ם (תמידין ומוספין ח, טו) פסק ש"אם הונפו עם הכבשים – מעכבין זה את זה", והראב"ד על אתר השיג עליו: "ספק הוא בגמרא". לכאורה השגתו של הראב"ד צודקת – הגמרא מסיקה בתיקו, וכיצד יכול הרמב"ם לפשוט את הספק ולקבוע שהתנופה אכן יוצרת זיקה בין הכבשים ובין הלחם?! הכסף משנה על אתר דן בקושיית הראב"ד, ולדעתו התשובה מבוססת על דבריו של רבא: אף שהספק לגבי תנופה עולה בתיקו קובע רבא בתשובתו לאביי שהתנופה היא שלב משמעותי ומרכזי, המבהיר את הקשר שבין הכבשים והלחם. לדעת הכסף משנה, הרמב"ם מסיק מדברים אלה של רבא שהתנופה אכן יוצרת זיקה בין הכבשים ללחם, וזהו היסוד לפסיקתו.