|
ברכת המצוות / מנחות מבהרב אברהם סתיו
בגמרא בסוגייתנו מובאת מחלוקת אמוראים ביחס לברכה על עשיית ציצית. דעת רב היא שאין מברכים על עשיית ציצית, ורב יוסף הסביר את שיטתו אליבא דרב חסדא:
"כל מצוה שכשירה בעובד כוכבים – בישראל אין צריך לברך, כל מצוה שפסולה בעובד כוכבים – בישראל צריך לברך".
הגמרא הקשתה על חלוקה זו ממצוות מילה (שכשרה בגוי ומברכים עליה) ומעשיית תפילין (שפסולה בגוי ואין מברכים עליה), והגיעה לחלוקה אחרת:
"אלא לאו היינו טעמא: כל מצוה דעשייתה גמר מצוה, כגון מילה, אע"ג דכשירה בעובד כוכבים – בישראל צריך לברך, וכל מצוה דעשייתה לאו גמר מצוה, כגון תפילין, אע"ג דפסולות בעובד כוכבים – בישראל אינו צריך לברך".
כמסקנת הגמרא נפסקה ההלכה בשלחן ערוך (אורח חיים לט, א; יורה דעה רפא, א), אך התוספות העירו שהירושלמי חולק על הבבלי, ולשיטתו יש לברך גם על עשיית ציצית, סוכה ותפילין.
בעיון זה ננסה להבין את שיטת רב חסדא, המבחינה בין מצווה שכשרה בגוי ואין מברכים עליה ובין מצווה שפסולה בגוי ומברכים עליה. רש"י והתוספות ביארו שיטה זו בנימוקים לשוניים. התוספות (ד"ה בישראל) כתבו: "דמשמע 'צונו' ולא לאחרים"; ורש"י (ד"ה כל) כתב: "דאין יכול לומר 'אשר קדשנו' דהא עובד כוכבים נמי כשר בה". אומנם קשה לקבל הסבר זה כפשוטו, שהרי אפשר היה לנסח ברכה במטבע אחר כדי שלא תהיה מיוחדת לישראל.
משום כך אפשר להבין שכשרות הגוי בעשיית המצווה איננה סיבה לכך שאין מברכים עליה אלא סימן לאופייה של המצווה. כך למשל מבואר בקרן אורה (ד"ה ובאמת) ביחס לכשרות גוי במילה:
"ובאמת לא מצינו מצוות עשה חיובית שיוכשר בעובד כוכבים רק מילה, והיינו משום דעיקר מצותה הוא הסרת הערלה, ולא דמיא לכל המצות, שהמעשה עצמה היא חובת הגוף".
לדבריו, מעשה מצווה שכשר על ידי גוי הוא הכשר טכני בעלמא, וזו הסיבה לכך שאין מברכים עליו. נראה אם כן שגם לדעת רב הברכה קשורה לאופיו של מעשה המצווה, אלא שהוא חלוק על מסקנת הגמרא בשאלת הדרך להגדיר מעשה המחייב ברכה:
א. לפי מסקנת הגמרא חיוב הברכה תלוי בתפקידו ובתוצאתו ההלכתית של המעשה: מעשה היוצר את גמר המצווה – יש לברך עליו.
ייתכן ששאלה זו תלויה בחקירה ביחס לאופייה של ברכת המצוות – האם היא חלק ממעשה המצווה או הכנה לקראת המצווה, ואין כאן מקום להאריך בזה.
|