התכלת והלבן / מנחות לח

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה הפותחת את סוגייתנו אנו למדים כי "התכלת אינה מעכבת את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת". בגמרא מתברר כי יש מחלוקת בין רבי לחכמים בשאלה אם התכלת והלבן אינם מעכבים זה את זה.

הרמב"ם, בבואו לבאר כיצד קושרים את פתיל הציצית הכולל חוטי לבן ותכלת, מסביר כי הכריכה נעשית בחוט תכלת. הראב"ד תקף את דברי הרמב"ם בחריפות:

"זה הסדר אין לו שרש ולא ענף. ולמה יותר בתכלת מבלבן, שהוא מין כנף וממנו מתחיל ובו מסיים, ובכריכותיו הוא ממעט? אין זה כי אם שגיון גדול".

הגרי"ד (שיעורי הגרי"ד על תפילין, סת"ם וציצית, סימן כב) מבאר שלדעת הרמב"ם יש לחלק בין שתי פרשיות הציצית הכתובות בתורה. הפסוק בדברים (כב, יב) עוסק בחיוב לעשות גדיל מחוטי הציצית, וכלל אינו מזכיר את הצורך בהטלת תכלת – "גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה". לעומת זאת, הפרשייה בבמדבר (טו, לז–מא) היא שמזכירה את הטלת התכלת, והיא משתמשת בלשון 'פתיל' – פיתול התכלת סביב הלבן: "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת".

נמצא כי לדעת הרמב"ם חוט התכלת נוסף על חוטי הציצית מבחוץ ופותל אותם. כך משמע גם מלשונו בתחילת הלכות ציצית:

"ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית... וזה הענף הוא הנקרא לבן... ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע וכורכין אותו על הענף, וחוט זה הוא הנקרא תכלת".

את דעת הרמב"ם מעמיד הגרי"ד כנגד דעת בעלי התוספות (מנחות לט ע"א ד"ה לא), הסוברים כי הכריכה נעשית הן בחוטי הלבן הן בחוטי התכלת, וכן מצינו שלשיטתם יש לצבוע שני חוטים בתכלת. לדעתם התכלת והלבן משמשים שניהם יחדיו ליצירת הציצית, וכפי שכתבו הם עצמם – "כיון דתרי מיני בעי רחמנא, סברא הוא שיהיו שוין".

נראה שאפשר לתלות את מחלוקתם של רבי וחכמים בשאלה זו. אם הלבן והתכלת משמשים לשתי מטרות נפרדות, כשיטת הרמב"ם, קל יותר להבין את שיטתם של חכמים, שחסרון התכלת אינו מבטל בהכרח את תפקודו של הלבן. על פי שיטת התוספות, לעומת זאת, שהלבן והתכלת יוצרים את קיום הציצית יחד, קלה יותר להבנה שיטת רבי, הסובר כי חסרון התכלת יפגע בלבן ולהפך.

(ראה שם בהמשך שיעורו של הגרי"ד שביאר כיצד אפשר להבין את דעת רבי על פי שיטת הרמב"ם ואת דעת חכמים על פי שיטת התוספות.)