קרע בספר תורה / מנחות לא

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

סוגייתנו עוסקת בדיני קרע שנמצא בספר תורה. קודם שנעיין בהלכות השונות היוצאות מן הסוגיה יש להדגיש כי הראשונים ביארו שהסוגיה מדברת דווקא על קרע שאינו חותך את האותיות עצמן, שהרי קריעת אות ודאי תפסול אותה וממילא את הספר כולו. הסוגיה עוסקת במקרה שרק הקלף קרוע, ואם כן הדיון אינו מצד הכתב אלא מצד הספר עצמו.

בגמרא נאמר כי אם הקרע הוא עד ג' שיטין – אפשר לתופרו, ומג' שיטין ומעלה – אפשר לתופרו רק בספרים 'דאפיצן'. הגמרא ממשיכה ואומרת כי יש לתפור בגידים ולא בגרדין (חוטים מצמר או מבדים אחרים). הלכה זו, שיש לתפור את ספר התורה בגידין, נאמרה גם במסכת סופרים (א, א).

הרמ"א (יורה דעה רפ, א) מציין כי בזמנו נהגו לתפור את הקרעים במשי. מקור הדברים הוא בשו"ת הרא"ש (ג, יא) ובספר התרומה (הלכות ספר תורה סימן רג), שביארו כי דברי מסכת סופרים, שיש לתפור ספר תורה בגידים, נאמרו דווקא לגבי תפירת יריעות זו לזו. תפירת קרעים, לעומת זאת, יכולה להיעשות גם במשי. הבית יוסף תמה על דברים אלו, אשר לכאורה סותרים את סוגייתנו, שנאמר בה במפורש שיש לתפור את הקרעים בגידין.

מסתבר שראשונים אלו הבינו שסוגייתנו לא באה לחייב גידים אלא למעט את התפירה בגרדים, אשר התפירה בהם מגונה.

מכל מקום מחלוקת זו ניתנת להסבר באחד משני אופנים:

א. לדעת הבית יוסף כל תפירה בספר תורה חייבת להיעשות בגידים, יהיה תפקידה אשר יהיה, ואילו לדעת הרא"ש והרמ"א יש לחלק בין תפירת יריעות לתיקון קרע.          
ב. הבית יוסף מסכים שיש לחלק בין תפירת יריעות זו לזו ובין תפירות אחרות, אלא שלדעתו הקרע מחלק את היריעה לשתיים, ועל כן יש לתופרה בגידים דווקא.

על פי הביאור השני יש לעיין מהן הדעות השונות לגבי חיוב התפירה בקרע. נראה שדעת הבית יוסף היא שהקריעה כמוה כחלוקת הגוויל לשניים, ועל כן יש צורך בתפירה כעין התפירה של שתי יריעות – בגידים. דעת הרמ"א, לעומת זאת, היא שהקרע אינו הפרדה של הגוויל לשניים אלא רק גנאי, ועל כן יש לתופרו ולסוגרו. ייתכן שתהיה לכך נפקא מינה ביחס לתוקף הפסול: אם מדובר בחתיכת הגוויל לשניים ממש – יש מקום להבין שהוא פסול מדאורייתא, אך אם מדובר בגנאי בלבד – סביר שזהו דין מדרבנן.