משה רבנו, רבי עקיבא והתגים / מנחות כט

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בסוגייתנו אנו מוצאים אחת מן האגדתות המוכרות והמופלאות ביותר שבש"ס. כהקדמה לדיני תגים בכתיבת סת"ם מביאה הגמרא את המשא ומתן של משה עם הקב"ה עת עלה ומצאו כשהוא קושר כתרים לאותיות, כלומר עושה מיני סימנים באותיות, כעין התגים או כעין צורתה המיוחדת של האות חי"ת.

ניעזר בפירושו של המהרש"א:

"ענין קשר נאמר שעושה אותו להזכיר בו דבר מה כדי שלא תשתכח, כמ"ש לענין ציצית 'למען תזכרו' וגו', ולזה אלו קשרי אותיות... ומשה חשב דאין דעת האנושי מגיע להבין כוונתה, וע"כ אמר מי מעכב כו', כיון דאין אלו קשרי אותיות צורך לדעת אנושי, שאין עומד עליהן מקוצר שכלו, מי מעכב כו', דלעצמך ודאי אין צורך בהן, כי מי מעכב על ידך מלזוכרן בלא עשיית קשר".

הכתרים המקושרים באותיות מזכירים ברמיזה עניינים הלכתיים או מחשבתיים, ומשה רבנו שואל מדוע יש צורך לתזכורת, שהרי אלו שאינם יודעים – לא יוכלו להיעזר בה, ומי שכבר יודע – הלוא הוא הקב"ה – אינו נצרך לתזכורות!

תשובתו של הקב"ה היא שבסוף כמה דורות עתיד לעמוד רבי עקיבא, אשר יהיה בכוחו לדרוש את התגים ולהוציא מהם תילי תילים של הלכות. משה רבנו אינו מבין כיצד אפשר ללמוד מן התגים, ועל כן הוא מבקש מן הקב"ה: רבונו של עולם, הראהו לי!

כפי שהאגדה ממשיכה ומספרת, משה רבנו אומנם חזה ברבי עקיבא כשהוא דורש כתרי אותיות, אך לא היה מסוגל להבין את דבריו. דעתו נתיישבה רק מששמע כי רבי עקיבא תולה את מקור הדין ב'הלכה למשה מסיני'. אמירה זו גילתה למשה כי על אף פרשנותו הרחבה והמרחיבה של רבי עקיבא, הגרעין הוא אותו גרעין שנמסר במתן תורה, גרעין המצמיח שורשים, ענפים ופירות.

גדולתו של רבי עקיבא, אם כן, הייתה ביכולתו לדרוש את התגים הנמצאים בין השורות, בכוחו לראות את הרמזים והתזכורות לדברים שאינם ניכרים בתוכן המילולי. בתורה יש מספר סופי של אותיות ותיבות, אך באמצעות קריאת התגים, המסמלת את הכוח לדרוש את הנמצא מאחורי הקלעים, נעשה אותו גוף סופי של אותיות למקור אין סופי להלכה ומחשבה.

לאור זאת תובן גם ההדגשה המיוחדת על סופו של רבי עקיבא. האגדה אינה מתייחסת לעובדה שבשרו נסרק במסרקות של ברזל כי אם לכך ששקלו את בשרו במקולין. מקולין הם בתי ממכר לבשר, ופירוש הדבר שבשרו של רבי עקיבא נמכר בחנויות לבשר, והיה נשקל במשקל כדי לדעת את מחירו. כמובן, זהו ביזיון נורא לאדם באשר הוא, אך במקרה שלנו מדובר גם בניגוד גמור לכל מה שנאמר לעיל: גדולתו של רבי עקיבא הייתה ביכולתו לרומם את הסופי אל האין־סוף, וסופו היה ששווי בשרו נמדד על פי משקלו. הרי זה ניגוד משווע למידה כנגד מידה, ועל כך זעק משה: "זו תורה וזו שכרה?!"

תשובתו של הקב"ה מלמדת על גבול יכולתו של האדם לדרוש ולחפש משמעות. התגים הם נתינת הרשות מצד הקב"ה לבוא ולדרוש, אך בסופו של דבר נתבע האדם להכניע את רוחו החופשית והיוצרת למרותו של הקב"ה ולמחשבתו שלו – 'שתוק, כך עלה במחשבה לפני'.

[דברים אלו מבוססים בחלקם הגדול על שיעור ששמעתי מפי הרב עזרא ביק על אגדתא זו.]