|
קידוש קומץ בכלי / מנחות כוהרב אביהוד שורץ
שנינו במשנתנו:
"שלא בכלי שרת – פסול, ורבי שמעון מכשיר".
לדעת חכמים, לאחר שהכוהן קומץ מן המנחה בידו, עליו להניח את הקומץ בכלי ולקדשו. רבי שמעון חולק על כך, ובביאור דבריו נחלקו האמוראים בגמרא: לדעת רבי יהודה ורבי ינאי, רבי שמעון אכן סבור שיש מצבים שבהם הקומץ איננו זקוק לקידוש כלי; ואילו לדעת רב נחמן גם רבי שמעון מודה שיש לקדש את הקומץ לאחר קמיצתו. למסקנת הגמרא עולים דברי רב נחמן בתיובתא.
הזכרנו בעבר את דברי הגמרא בדף י"ג, המקבילה בין ארבע עבודות המנחה וארבע עבודות הזבח. הגמרא שם מבהירה כי ביחס לעבודה אחת ההקבלה איננה חד משמעית, וזוהי עבודת הקבלה. הגמרא מציעה להבחין בין קבלת הדם בכלי ובין הנחת הקומץ בכלי, ואולם למסקנת הסוגיה ההבחנה נשללת, וקבלת הדם וקבלת הקומץ נידונות באופן שווה.
והנה בסוגייתנו אנו למדים שרבי שמעון חולק על הנחה זו, ולדעתו אין צורך לקבל את הקומץ בכלי. בביאור עמדה זו אפשר להציע הסברים אחדים, ואנו נתמקד בשניים. רש"י על המשנה כתב:
"דבתחילת מנחה ודאי לא פליגי דבעיא כלי".
לדעת רש"י המפתח לביאור דעת רבי שמעון הוא ההלכה היסודית, שלפיה עוד לפני שמתחילים בסדר עבודת המנחה יש לקדשה בכלי שרת. גם בהמה מתקדשת עוד לפני שהביאו אותה למקדש, ואולם קדושה זו היא קדושה כללית יותר, ואיננה קדושת כלי. המנחה מתקדשת בקדושת קורבן עוד לפני שפתחו בסדר עבודותיה.
בדברינו לדף י"ט עסקנו במשנה הסוקרת פעולות שונות המתבצעות במנחה. בגמרא מבואר שמצוות הכהונה מתחילה רק בקמיצה, אך הפעולות הקודמות לה – היציקה והבלילה – כשרות גם בזר. רבי שמעון חולק על כך, ולדעתו גם יציקת השמן, בלילתו ופתיתת המנחה מוכרחות להתבצע דווקא בידי הכוהן.
ייתכן שעמדת רבי שמעון באותה סוגיה מבוססת על שיטתו שלפנינו, לאמור – קדושת המנחה חלה עליה כבר בשעה שמביאים אותה למקדש ומניחים אותה בכלי שרת. החל מהקדשה ראשונית זו חלה על המנחה קדושה גמורה, ואפשר שזו הסיבה לכך שלדעתו כל הפעולות כולן מוכרחות להתבצע בידי הכוהן.
הרמב"ם בפירוש המשנה כאן כתב:
"ור' שמעון אומר שהיא כשרה, ואפילו היתה המנחה בכללה שלא בכלי שרת, ואפילו נתן את הקומץ שלא בכלי שרת".
השפת אמת על אתר עמד על כך שפירוש זה של הרמב"ם חולק על פירושו של רש"י דלעיל. לדבריו, ייתכן שזו בדיוק המחלוקת בין רבי יהודה לרבי ינאי: לדעת רבי ינאי יש צורך בקידוש המנחה כולה בכלי, ולאחר מכן אין צורך לשוב ולקדש את הקומץ בכלי; ואילו לדעת רבי יהודה, שבדרכו הולך הרמב"ם בפירושו, אין צורך אפילו באותו קידוש ראשוני.
כיצד אפשר לוותר, על פי הבנה זו, על קידוש הכלי במנחה? אפשר שכעין תשובה לכך אפשר למצוא בדבריו של הרמב"ם בפירוש המשנה בהקשר אחר. לעיל הזכרנו את הגמרא בדף י"ג, המקבילה בין עבודות הזבח ועבודות המנחה. על פי אותה ברייתא כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (א, ג):
"ודע שיחס קמיצת המנחה לגבי המנחה כיחס שחיטת בעלי חיים לגבי הזבחים, ונתינת הקומץ בכלי כמו קבלת הדם, וההולכה כמו ההולכה, והקטרת קומץ ולבונה כמו זריקת הדם. והקומץ והלבונה עצמם כמו הדם והאמורים בזבח".
בתחילת דבריו קובע הרמב"ם שהקומץ מקביל לדם. על פי דרך זו אכן קשה להניח שאפשר יהיה לוותר על קידוש הקומץ, כפי שמקדשים את הדם. עם זאת בהמשך קובע הרמב"ם שהקומץ מקביל לא רק לדם אלא גם לאימורים. הקטרת האימורים איננה חלק מהותי מסדר העבודות: היא כשרה גם בשמאל (ראה תוספות בסוגייתנו ד"ה הקטר), אינה מעכבת וכו'.
מסתבר שלדעת הרמב"ם הקומץ משלב את שתי הבחינות: הוא מקביל גם לזריקת הדם וגם להקטרה. אך אפשר שזהו בדיוק החידוש של רבי שמעון: הקומץ איננו מקביל לדם כלל ועיקר, אלא אך ורק להקטרה, וממילא אפשר לוותר בו כליל על הקידוש שבכלי.
|