ריצוי ציץ / מנחות כה

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנתנו נאמר:

"נטמא הקומץ והקריבו – הציץ מרצה".

מלשון זו משמע כי לכתחילה אין להקריב את הקומץ בטומאה. אומנם התוספות (זבחים דף צב ע"א ד"ה שלנה) כתבו בפירוש כי מדאורייתא אפשר אף מלכתחילה לזרוק דם קורבן שנטמא ולהסתמך על ריצוי הציץ. נראה שהם הבינו כי רק חכמים הם שאסרו לזרוק דם קורבן שנטמא.

הרב אילן (כנסת ראשונים על אתר הערה קכא) מקשר שאלה זו למחלוקת ראשונים בנושא אחר. בגמרא ביומא ז ע"ב נחלקו רבי שמעון ורבי יהודה אם ציץ מרצה גם כשאינו על מצחו של אהרן. רש"י על אתר (ד"ה בין) כותב כי דעת רבי יהודה, המצריך שיהיה הציץ על מצחו של אהרן, אינה עוסקת בעת העבודה אלא בעת ההיטמאות, כלומר פעולתו של הציץ אינה חלה בעת ההקרבה אלא בעת ההיטמאות. הרמ"ה (סנהדרין יב ע"ב) חלק על דברי רש"י, ולדעתו עיקר פעולתו של הציץ אינה בעת ההיטמאות כי אם בעת ההקרבה, ואז הציץ מרצה על הקורבן הפגום.

הרב אילן, כאמור, קישר בין מחלוקת זו ובין השאלה שפתחנו בה. דעת רש"י היא שהציץ מקהה את פגיעתה של הטומאה בקורבן – אומנם הקורבן נטמא, אך הציץ מביא לכך שלא ייפסל, ועל כן אפשר לזורקו לכתחילה. דעת הרמ"ה, לעומת זאת, היא שהציץ רק מכפר בעת הזריקה, אך הקורבן עצמו נותר פסול, וממילא לכתחילה אין לזרוק אותו על גבי המזבח.

ייתכן שעל פי הבחנה זו בין השפעת הציץ על הטומאה ובין השפעתו על מעשה ההקרבה נוכל לבאר את פסיקתו המוקשה של הרמב"ם.

בסוגייתנו אומר רב אשי בפירוש שהציץ מרצה על "עון הקדשים ולא עון המקדישין". מכך למדו התוספות (כאן ד"ה עון קדשים, לעיל טו ע"א ד"ה והכא מאי) שהציץ מרצה רק כאשר הקורבן טמא, ולא במקרה שהמקריבים אותו טמאים. אומנם ברמב"ם (ביאת המקדש ד, ו–ז) מפורש שהציץ מכפר גם על טומאת המקריבים. כיצד יתיישבו דברי הרמב"ם עם לימודו של רב אשי?

לאור דברי הרב אילן אפשר להציע כי אליבא דהרמב"ם יש שני דינים של ריצוי ציץ: האחד הוא מיעוט הפסול שגורמת הטומאה, והוא לגבי פסולם של המקריבים; והשני הוא ריצוי אף במקרה שהייתה זריקה בפסול טומאה, והוא לגבי טומאת הקורבן. דברי רב אשי, המצמצמים את כפרת הציץ ל'עון הקדשים' בלבד, מצמצמים את הדין השני, דין כפרת הפסול. אומנם עצם ביטולו של הפסול במקרים מסוימים יכול להתקיים אף בטומאת מקריבים.

ואכן על קורבן טמא שנזרק דמו הציץ מרצה תמיד, אך על הכוהנים המקריבים בטומאה הציץ מרצה אך ורק בטומאת התהום, שהיא טומאה שלא נודעה בעת ההיטמאות, או בטומאה ציבורית בקורבנות ציבור. במקרים אלו הציץ אינו פועל לריצוי למרות הפסול אלא מונע את הפסילה על ידי הטומאה, כיון שבמקרים אלו היא חלשה יותר.

(ועיין חידושי הגר"ח על הרמב"ם שם וחידושי הגרי"ז מנחות טו ע"א.)