צירוף כלי / מנחות כד

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בסוגייתנו מובאת שאלתו של רב כהנא לבני רבי חייא אם "צירוף דאורייתא או דרבנן", כלומר האם שני חומרים המונחים בתוך כלי נחשבים כמצורפים מדאורייתא או רק מדרבנן.

האחרונים הקשו על סתירה לכאורה בפסיקת הרמב"ם בשאלה זו. מחד גיסא, בהלכות פסולי המוקדשין (יא, כג) פסק הרמב"ם שדין צירוף כלי מוטל בספק:

"חלק העשרון בכלי אחד ואין חלקיו נוגעין זה בזה ואין ביניהן מחיצה, הרי זה ספק אם מצרף הכלי לקמיצה או אינו מצרף, לפיכך לא יקמוץ, ואם קמץ לא יקטיר, ואם הקטיר הורצה, ולא יאכלו השירים".

מאידך גיסא, בהלכות אבות הטומאות (יב, ז) כתב הרמב"ם:

"הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה. כיצד? כלי שהוא מלא פירות פרודין זה מזה, כגון צימוקין וגרוגרות, ונגעה טומאה באחד מהן – נטמא כל מה שבכלי לקדש אבל לא לתרומה. וכל המעלות של דבריהם הם, ורמז יש למעלה זו בתורה: 'כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת' – אמרו חכמים: כל מה שבכף הרי הוא כגוף אחד".

ברור מדברי הרמב"ם הללו כי מדאורייתא אין צירוף כלי כלל, וכל דין צירוף אינו אלא מדרבנן. אלא שאם כך, הרי פסיקתו בהלכות פסולי המוקדשין לא הייתה צריכה להיות ספק כי אם פסול!

האחרונים ענו במספר אופנים על סתירה זו (עיין לדוגמא מרכבת המשנה בהלכות פסולי המוקדשין שם). אנו נביא את תשובתו של הרב יעקב דוד אילן, המהדיר על השיטמ"ק מכת"י על מנחות, שהאריך בנושא זה (כד ע"א הערה 63).

הגמרא בהמשך העמוד מביאה את שאלתו של רבי ירמיה:

"צירוף כלי וחיבור מים, מהו? כי תנן כלי מצרף מה שבתוכו לקדש – ה"מ דגואי, אבל דבראי לא, או דילמא כיון דמחבר מחבר".

את שני צדדי הספק של רבי ירמיה מסביר הרב אילן כך: יש לחקור אם צירוף כלי משמעו צירוף כל המצוי בתוך הכלי להיות גוש אחד ממש, או שהם רק מצטרפים להיחשב במקום אחד אך לא כמחוברים ממש. אם מדובר בחיבור ממשי, הנוגע בדבר אחד המצוי בכלי נחשב כנוגע ממש בדבר אחר המצוי בו, וחיבור המים יועיל לטמא את הנמצא בחוץ. אך אם אין הכלי מועיל אלא להחשיב את כל הנמצאים בו כנמצאים במקום אחד, הרי שאף אם נקבע כי החשבה זו מספיקה כדי לטמא את כל הנמצא בתוך הכלי, מכל מקום לא הייתה נגיעה ממשית בכל החתיכות, וממילא חיבור המים אינו יכול להמשיך את הטומאה החוצה.

כעת, משהבנו שיש שתי רמות בדין צירוף כלי, נוכל לשוב לשתי פסיקותיו הסותרות של הרמב"ם ולתרצן. לעניין טומאה יש צורך בחיבור ממשי, וחיבור זה אינו קיים מדאורייתא, והוא אך ורק מעלה מדרבנן. לעניין קמיצה, לעומת זאת, אין צורך בחיבור ממש, ומספיק שהעישרון כולו ייחשב כנמצא במקום אחד, ולגבי דין זה נותר ספק אם הוא אכן קיים מדאורייתא.