דם שבישלו / מנחות כא

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הגמרא בסוגייתנו מביאה את דבריו של זעירי בשם רבי חנינא: "דם שבישלו אינו עובר עליו". בגמרא מבואר שטעם הדבר הוא שדם מבושל "נפיק ליה מתורת דם" ואינו ראוי לא לכפרת קורבנות ולא לאיסור אכילת דם. אביי הקשה על דברי זעירי מברייתא הקובעת שאם "הקפה את הדם ואכלו, או שהמחה את החלב וגמעו – חייב", ועל כך השיבה הגמרא שתי תשובות. התשובה הראשונה מבחינה בין שני סוגים של דם קפוי:

"כאן שהקפה באור, כאן שהקפה בחמה; באור – לא הדר, בחמה – הדר".

תשובה זו נדחתה משום שגם דם שחזר לצלילותו פסול, משום ש"הואיל ונדחה ידחה". על כן הציעה הגמרא לחלק בין דמים של חטאות שונות:

"דאמר רב חסדא: דם שקרש בחטאות החיצוניות ואכלו – חייב, 'ולקח... ונתן' אמר רחמנא, [והאי] בר לקיחה ונתינה הוא; בחטאות הפנימיות ואכלו – פטור, 'וטבל... והזה' אמר רחמנא, והאי לאו בר טבילה והזאה הוא".

לפי תירוץ זה דם קרוש יצא מתורת דם דווקא בחטאות הפנימיות, שבהן יש דין של טבילה והזאה שאינו אפשרי בדם קרוש, ולא בחטאות החיצוניות, שבהן יש רק דין של זריקה, שאפשר לקיימו גם בדם קרוש.

הראשונים נחלקו בהבנת היחס שבין שני התירוצים לפי מסקנת הגמרא. ברש"י (ד"ה והא) מבואר שלפי מסקנת הגמרא אין חילוק בין בישול בחמה ובישול באור, ובכל מקרה רק דם של חטאות הפנימיות יוצא מכלל דם בבישולו. לעומת זאת, דעת התוספות (ד"ה כאן) היא שבישול באור מפקיע כל דם מדיני דם, ורק בבישול בחמה יש חילוק בין חטאות פנימיות לחטאות חיצוניות.

נראה שמחלוקת הראשונים משקפת שתי הבנות שונות בפסול דם שבישלו:

א. לדעת רש"י הפסול טכני – אי אפשר לטבול ולהזות בדם מבושל וקרוש.            
ב. לדעת התוספות קיים פסול מהותי בדם מבושל – דם שהשתנתה צורתו בבישולו על ידי האור אינו נחשב 'דם', אף שמבחינה טכנית אפשר לזורקו.

מחלוקת זו באה לידי ביטוי גם ביחסם לדם שבושל ונשאר צלול – לדעת רש"י דם כזה יהיה כשר אפילו בחטאות הפנימיות, משום שטכנית אפשר להזות ממנו, ואילו לדעת התוספות הוא יהיה פסול.

הבדל נוסף בין רש"י לתוספות יהיה בהבנת חילוקה של הסוגיה בין דם שבישלו באור ובין דם שבישלו בחמה. בגמרא נאמר ש"באור – לא הדר, בחמה – הדר". לפי רש"י אפשר להבין זאת בפשטות – דם שבושל בחמה ונקרש יחזור למצב נוזלי, ואז אפשר יהיה להזות ממנו (אלא שלמסקנה נפסל משום שנדחה). אומנם לפי התוספות קשה להבין מה התועלת בכך שהדם יחזור למצב נוזלי, שהרי עצם הבישול פוסל אותו. ייתכן שהתוספות הבינו (כפי שכתב גם החזון איש כג, ח) שהעמדת הגמרא "שהקפה בחמה" פירושה שלא נעשה בדם בישול גמור אלא רק "קרישה בעלמא", שאינה משנה את מעמדו ההלכתי של הדם אלא רק את האפשרות הטכנית להזות ממנו, ועדיין הדבר צריך עיון.