|
ברית מלח / מנחות כהרב אברהם סתיו
הגמרא בסוגייתנו דנה בעניין נתינת המלח על הקורבנות ומביאה מחלוקת תנאים בשאלת המקור לכך שנתינת המלח מעכבת:
"דתניא: 'ברית מלח עולם הוא' – שתהא ברית אמורה במלח, דברי ר' יהודה.
רש"י (כ ע"א ד"ה ברית) מדגיש שאין מחלוקת הלכתית בין שתי הדעות: "בין לרבי יהודה בין לר' שמעון ליכא מידי אלא משמעות דורשין". עם זאת נראה ששני המקורות שהביאו עשויים ללמד על שתי דרכים שונות להתייחס לקורבן המלח. מדברי רבי יהודה משמע שהברית קשורה למלח עצמו – "שתהא ברית אמורה במלח", ואילו מדברי רבי שמעון עולה שהברית קשורה לקורבנות הטעונים מלח – "אי אפשר לקורבנות בלי מלח".
לפי הסבר זה, רבי יהודה סובר שהמלח עצמו נחשב חלק מהקורבן, ואילו רבי שמעון סובר שיש רק דין בקורבן שיהיה מומלח. נראה ששתי העמדות משתקפות גם בטעמי המצווה המובאים בספר החינוך (מצווה קיט):
א. "כי כל דבר מבלי מלח לא יערב לאיש לא טעמו ולא אף ריחו".
לפי הטעם הראשון (המובא גם ברמב"ן ויקרא ב, יא) נראה שהדין הוא שיש להקריב את הקורבן כשהוא מומלח, ואילו לפי הטעם השני נראה שיש עניין בהקרבת המלח עצמו, המסמל את הצלת נפשו של האדם.
לשתי ההבנות הללו יש מספר השלכות, ונביא כאן את מקצתן:
א. האם יש קורבן מלח? מפשט לשון הרמב"ם (תמידין ומוספין ט, יא) עולה שיש אפשרות להתנדב קורבן מלח. אומנם הגרי"ד סולובייצ'יק העיד בשם הגרי"ז שאין מושג של 'קורבן מלח', וצריך להבין את דברי הרמב"ם באופן אחר. נראה שהדבר תלוי בחקירה הנ"ל – האם יש מושג של 'הקרבת מלח', ולפי זה אפשר להקריבו גם בפני עצמו, או שמא יש רק דין שהקורבן יהיה מומלח, וממילא אין משמעות לקורבן של מלח.
ב. האם צריך ממשות של מלח? הקהילות יעקב (מנחות סימן ב) הסתפק בשאלה זו, ואפשר לתלותה בשאלה אם נתינת המלח היא מעשה הקרבה ולכן נדרש מלח בעין, או שמא המלח רק גורם לקורבן להיות מומלח, וממילא אין הוא צריך להיות בעין.
ג. האם אפשר למלוח לאחר ההקטרה? באבן האזל (איסורי מזבח ה, יא) מבואר שאם הכוהן שכח והקטיר בלי למלוח – יש למלוח את המנחה לאחר ההקטרה. נראה שחידוש זה אפשרי רק אם נבין שבעצם נתינת המלח יש דין הקרבה, ולא אם יש רק דין שהקורבן יהיה מומלח בשעת הקטרתו.
|