הגשה / מנחות יט

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

המשנה בדף יח ע"א סוקרת את עבודות המנחה שאינן מעכבות:

"לא יצק, לא בלל, ולא פתת, ולא מלח, ולא הניף, לא הגיש... כשירה".

הגמרא מבארת שיש להבחין בין הפעולה הראשונה הנזכרת במשנה, היציקה, ובין הפעולות שאחריה. היציקה אכן הכרחית, ואם לא ניצוק שמן על המנחה היא פסולה. הגמרא מבארת שהחידוש שבמשנה הוא שהיציקה כשרה אף בזר ולא רק בכוהן:

"אמר קרא 'ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן הכהן וקמץ' – מקמיצה ואילך מצות כהונה, לימד על יציקה ובלילה שכשירה בזר".

המודל הנידון בגמרא כאן בנוגע למנחה מקביל למודל דומה שמצאנו בזבחים. כזכור, שחיטת הזבח כשרה בזר, ומצוות הכהונה מתחילה בקבלת הדם. כמובן, השחיטה היא עבודה הכרחית שאין אפשרות לוותר עליה, ועם זאת היא כשרה בזר. כאמור, כך קורה גם במנחה: אי אפשר לוותר על היציקה, אך זר כשר בה, ואין צורך דווקא בכוהן.

בגמרא מבואר שרבי שמעון חולק על הלכה זו, ולדעתו פעולות המנחה כולן נעשות דווקא בידי כוהן. בדברינו לדף כ"ו נעסוק בע"ה בדעת רבי שמעון.

הפעולה האחרונה שנזכרה במשנה היא ההגשה: לפני הקמיצה יש ליטול את המנחה כולה ולהגיע אותה במזבח. בסוגייתנו נחלקו התנאים בדבר המקום המדויק של ההגשה, אך כולי עלמא מודים שדרישה מרכזית היא שההגשה תתקיים לפני ה'. כלומר בהגשה יש פן משמעותי של קורבן – התקרבות אל הקדוש ברוך הוא ואל מקום השכינה. בעוד בזבחים פן זה של התקרבות מתקיים בהקרבת הדם והאימורים ולא בזבח כולו, במנחה קיימת אותה דרישה ייחודית להביאה בשלמות לפני ה', ורק לאחר מכן לקמוץ ממנה את הקומץ ולהעלותו אל המזבח.

אפשר שדרישה ייחודית זו לעמידה לפני ה' תבהיר נקודה מעניינת שעמד עליה הרמב"ן. לעיל הבאנו את הלימוד הקובע שמצוות הכהונה במנחה מתחילה רק בקמיצה. עם זאת הרמב"ן (בפירושו לתורה, ויקרא ב, ב; וכן בחידושיו לקידושין לו ע"ב) לומד מן המשנה בקידושין שפעולת ההגשה, הנעשית עוד לפני הקמיצה, מוכרחת אף היא להיעשות דווקא בידי הכוהן. הרמב"ן מביא את פתרונו של רבנו תם, המדייק מן המקראות שהגשה מוכרחת להיעשות דווקא בידי כוהן. אומנם רבנו תם והרמב"ן אינם מבארים את פשר הדרשה המחייבת הגשה דווקא בידי כוהן. אפשר שאפשר ללמוד על כך מדברי רש"י (סוטה יט ע"א ד"ה היה נוטל):

"והגשה נמי תחילת קמיצה היא, שאין זר קרב למזבח".

רש"י הוטרד אף הוא מקושייתם של רבנו תם והרמב"ן, וכדי ליישבה הוא מחדש שההגשה היא חלק מן הקמיצה. מה משמעות הדברים?

בפרשות 'ויקרא' ו'צו' מכונה הקומץ המוקטר על המזבח "אזכרתה" של המנחה, ורש"י מבאר:

"שבו נזכר בעליה לטובה ולנחת רוח".

אין כאן המקום להאריך בביאור ייחודן של המנחות, ודי אם נזכיר את דברי חז"ל הידועים, המשבחים את העני המקריב מנחה ומעלה עליו הכתוב כאילו מסר את נפשו. העובדה שאפילו אדם שאיננו בעל אמצעים מעוניין להקריב קורבן צנוע לקדוש ברוך הוא – יש בה משום זיכרון לטובה. אף שבדרך כלל ריח הניחוח שבקורבן קשור לאימוריו המוקטרים על המזבח, הרי שבמנחה הקורבן כולו הוא זיכרון לטובה, ולפיכך יש להציב תחילה את המנחה כולה בשלמות לפני ה', ורק לאחר מכן לקמוץ ממנה.

כמובן, על פי דרך זו ההגשה היא שלב משמעותי ביותר בסדר עבודת המנחה, ומשום כך אין כל קושי בעובדה שהיא דורשת כוהן.