אכילת מזבח / מנחות יז

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנתנו נחלקו חכמים ורבי אליעזר לגבי המחשב לאכול את הנקטרים או להקטיר את הנאכלים חוץ לזמנם וחוץ למקומם. לדעת חכמים אין זה פיגול, כיון שאין פיגול אלא במחשב לעשות כדרכו, ואילו לדעת רבי אליעזר הוי פיגול.

אומנם לא נתבאר בשיטת חכמים מדוע הם חולקים על רבי אליעזר: האם מכיוון שלדעתם בנקטרים לא נתפסת מחשבת אכילה ובנאכלים לא נתפסת מחשבת הקטרה, מצד השוני שבין הקטרה לאכילה כשהן לעצמן, או שמא אין כאן הבדל מצד אכילה לעומת הקטרה אלא שכל מחשבת 'שלא כדרכו' אינה נתפסת?

כדי להבהיר את ההבדל שבין שתי האפשרויות נעיין בהמשך דברי הגמרא, הדנה במקורותיהם של התנאים ומבינה בתחילה כי מדובר במחלוקת כיצד לדרוש את דברי התורה – "אם האכֹל יאכֵל". לדעת רבי אליעזר בשתי אכילות הכתוב מדבר – אחת אכילת מזבח ואחת אכילת אדם, ובא הכתוב ללמדך שגם הנאכלים במזבח שחישב עליהם לאכילת אדם נתפגלו. לדעת חכמים, לעומת זאת, בא הפסוק ללמד אחד משני חידושים – או שאף המכוון לשם אכילת מזבח חוץ לזמנו נחשב כמפגל, ולא רק המכוון לשם הקטרה על המזבח, או שרק מחשבה על אימורים בשיעור כזית מפגלת, וכשיעור אכילה.

בעלי התוספות שואלים לגבי החידוש הראשון – מה צורך יש בו? והלוא פסוק מפורש קורא לשרפה על גבי המזבח 'אכילה', ואם כן אף ללא 'הֵאָכֹל יֵאָכֵל' יכולים היינו לדעת כי המחשב על הנקטרים שיאכלם מזבח חוץ לזמנם פיגל.

הרמב"ם (פסולי המוקדשין יד, י) כותב:

"חשב לאכול כחצי זית בחוץ ולהקטיר כחצי זית בחוץ, או שחשב לאכול כחצי זית אחר זמן אכילה ולהקטיר כחצי זית אחר זמן הקטרה – הזבח כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין. ואם הוציאו בלשון אכילה ואמר שיאכל כחצי זית ותאכל האש חצי זית – הרי אלו מצטרפין, לשון אכילה אחד הוא".

ייתכן שמדברי הרמב"ם אפשר להעלות תירוץ לקושיית התוספות – קודם הלימוד מ'הֵאָכֹל יֵאָכֵל' היינו סוברים שאכילת אש היא שֵׁם אחר להקטרה, ועל כן אף אם חישב על חצי זית בלשון 'שתאכלנו אש המזבח', היינו דנים זאת כמחשבת הקטרה חוץ לזמנו, ולא היינו מצרפים אותו לחצי זית שחישב עליו לאוכלו בעצמו. אומנם אחרי הלימוד של 'האכל יאכל' נתחדש גדר חדש – אכילת מזבח כמעשה העומד בפני עצמו שאפשר לפגל במחשבה עליו, וכיוון שהוא קרוי אכילה מצטרף הוא עם אכילת אדם.

נראה כי התוספות לא הסכימו עם הבנה זו של הרמב"ם, ולדעתם גם לאחר החידוש אין רואים את הכילוי באש המזבח כאכילה אלא כהקטרה, ועל כן לא נקטו חידוש זה כנפקא מינה.

לשאלה אם אכילת אש היא לשון אחרת להקטרה או גדר העומד בפני עצמו יש נפקא מינה נוספת, בה חקר הגרי"ז – האם שיעור השרפה שחושבים עליו הוא שיעור שרפת האבר כולו, או שמא מספיקה העלאתו על גבי המזבח והיאחזות האש בו. ייתכן כי לגדר אכילת מזבח מספיק שיצית האור ברובו. לגדר אכילת אש, לעומת זאת, נדרשת שרפה גמורה של האבר.

נמצאנו למדים, אם כן, שהרמב"ם והתוספות נחלקו בשאלה שפתחנו בה את דברינו. לדעת התוספות חכמים כלל אינם מסכימים עם דעתו של רבי אליעזר, ולשיטתם אין כל אפשרות לחשוב מחשבת אכילה על הנקטרים. לדעת הרמב"ם, לעומת זאת, חכמים סוברים שיש מחשבת אכילה על הנקטרים, אך רק באופן שהוא דרכם – אכילת אש על המזבח.