|
פיגול בתודה, בכבשים ובלחמיהם / מנחות טוהרב ברוך וינטרוב
המשנה הפותחת את סוגייתנו מלמדת כי המפגל בתודה ובכבשי העצרת מפגל את לחמיהם, אך המפגל בלחמים לא פיגל את הזבח.
לכאורה אפשר להעלות שני כיוונים עיקריים בהסבר הלכה זו:
א. הצטרפות במעשה הפיגול – כאשר אדם מכוון לאכול כזית מן הזבח חוץ לזמנו, הרי שבפועל הוא מכוון גם לאכול מן הלחם חוץ לזמנו, שכן הלחם קרוי בשמו של הזבח, ועל כן אף הלחם מתפגל. לעומת זאת, אם אדם מכוון לאכול כזית מן הלחם חוץ לזמנו, אין רואים את המחשבה כמכוונת כלפי הזבח, שכן הזבח אינו קרוי בשמו של הלחם.
נראה כי הנפקא מינה בין שני הסברים אלו מצויה בשאלתו של רבי אלעזר לרב. רבי אלעזר שאל את רב מה הדין במקרה שאדם חישב לאכול כחצי זית מן הבשר וחצי זית מן הלחם חוץ לזמנו – האם מצרפים את שני החצאים?
על פי ההסבר הראשון, הלחם קרוי בשמו של הזבח ממש, אף על פי שהזבח אינו קרוי בשמו של הלחם. על כן כאשר אדם מחשב לאכול כחצי זית מן הזבח וכחצי זית מן הלחם, מצד הלחם אפשר לומר כי הוא חישב כזית, שהרי מצד הלחם נחשב הקורבן כולו כגוף אחד; ואילו מצד הזבח הלחם אינו קרוי חלק מן הזבח, ועל כן לא הייתה מחשבת פיגול בכזית.
על פי ההסבר השני, לעומת זאת, הזבח והלחם הם שני חלקים נפרדים של קורבן אחד. על כן מעשה פיגול אחד אינו יכול לשתף אותם, והם אינם מצטרפים זה לזה לשיעור כזית, לא מצד הזבח ולא מצד הלחם.
לכאורה אפשר להציע כאן חילוק בין תודה ולחמה ובין כבשי העצרת ושתי הלחם. לגבי תודה מצינו כי הלחם קרוי 'תודה', ולגבי הכבשים לא מצינו זהות מעין זו, אלא שמבחינת כלל הקורבן הלחם בא בשל הזבח. כלומר תודה ולחמה מתאימות יותר להסבר הראשון, ואילו כבשי עצרת ושתי הלחם – לשני.
לאור כל הנ"ל דברי הגמרא בעמוד ב' קשים להבנה. הגמרא אומרת כי סביר יותר שכבשים ולחמם יצטרפו לשיעור כזית פיגול, שכן הם מונפים יחד, מאשר תודה ולחמה. אומנם צ"ע בזה, שהרי הנפה ביחד אינה מלמדת על זהות השם אלא על השתתפות בקורבן אחד. לכאורה דווקא העובדה שלחמה של תודה קרוי אף הוא 'תודה' בתורה מלמדת על שיתוף השם ממש. וה' יאיר עינינו בתורתו.
|