ליקוט לבונה / מנחות יג

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הגמרא בסוגייתנו דנה בפעולת ליקוט הלבונה, שעניינה לקיחת הלבונה מהכלי שהיא מונחת בו יחד עם המנחה לשם הקטרתה על המזבח. פעולה זו איננה מקבילה לגמרי לאחת מארבע עבודות הדם (שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה), אך היא הכרחית לעשיית המנחה:

"אמר רבי ינאי: ליקוט לבונה בזר – פסול. מאי טעמא? אמר רבי ירמיה: משום הולכה נגעו בה, קסבר הולכה שלא ברגל שמה הולכה, והולכה בזר – פסולה. אמר רב מרי: אף אנן נמי תנינא... כיון דלא סגיא לה דלא עבד לה עבודה חשובה היא, על כרחיך משוי לה כי הולכה".

מדברי הגמרא עולה לכאורה שרבי ירמיה תולה את דברי רבי ינאי בדעה שלפיה "הולכה שלא ברגל שמה הולכה". לפי דעה זו גם פעולת ליקוט הלבונה יכולה להיחשב הולכה גמורה, וממילא עשייתה בידי זר פוסלת את המנחה. תפקידם של דברי רב מרי, לפי הבנה זו, הוא לסייע ולהוכיח מן הברייתא שעבודת הליקוט שאי אפשר לבטלה נחשבת הולכה, ולכן על כורחנו שהולכה שלא ברגל שמה הולכה.

אומנם דברי הרמב"ם אינם מתיישבים עם הבנה זו. הרמב"ם (פסולי המוקדשין יא, א) פסק כדברי רבי ינאי, שליקוט לבונה נחשב עבודה, אף שפסק (שם א, כג) שהולכה ברגל לא שמה הולכה! יתרה מזאת, מלשונו של הרמב"ם עולה שליקוט הלבונה נפסל משום שהוא חלק מעבודת הקמיצה ולא משום ההולכה שבו (וכך דייק בעל הקרן אורה כאן).

בחידושי הגרי"ז (לעיל ז ע"א) ביאר בדעת הרמב"ם שעבודת הליקוט אינה דומה בהכרח לעבודה מסוימת, אלא שמשום שהיא פעולה חיונית היא נחשבת כעבודה. ממילא אפשר לומר שהגמרא בסוגיין בחרה לדמות את הליקוט להולכה משום שהיא סבורה שהולכה שלא ברגל שמה הולכה, אך הרמב"ם, שפסק שהולכה שלא ברגל אינה הולכה, בחר לדמות את הליקוט לעבודת הקמיצה.

אפשר להוסיף על דברי הגרי"ז ולומר שהרמב"ם קרא את סוגייתנו באופן שונה מעט מזה שהוצג לעיל. לפי פירושו המילים "קסבר הולכה שלא ברגל שמה הולכה" אינם דברי רבי ירמיה בהסבר דעת רבי ינאי אלא דברי סתמא דגמרא בהסבר דעת רבי ירמיה. רבי ינאי אמר רק שליקוט הלבונה נחשב עבודה, ולא פירש לאיזו עבודה הוא מדמה אותו. רבי ירמיה בחר לדמות את ליקוט הלבונה להולכה, "משום הולכה נגעו בה", ועל כך אמרה הגמרא שהוא מדמה את הליקוט להולכה משום שלדעתו הולכה שלא ברגל שמה הולכה. גם ראייתו של רב מרי מן הברייתא איננה מראה שהולכה שלא ברגל שמה הולכה אלא שכל פעולה חיונית כמו ליקוט הלבונה נחשבת בהכרח כעבודה, וגם אם בעלמא הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, כאן "על כרחיך משוי לה כי הולכה".