|
הקטרת לבונה פחות מכזית / מנחות יבהרב אביהוד שורץ
הפרק הראשון במסכת מנחות מקביל במידה רבה לפרקים הראשונים במסכת זבחים: המשנה הראשונה עוסקת במחשבת "לשמה", הנידונה בפרק הראשון במסכת זבחים; המשנה השנייה – באישים הפסולים לעבודת הקורבנות, אשר הלכותיהם מבוארות בראשית הפרק השני בזבחים; והמשניות האחרונות – בענייני פיגול, הנידונים בפרקים השלישי והרביעי בזבחים.
כזכור, מחשבת פיגול היא מחשבה לאכול או להקטיר מן הזבח או מן המנחה במועד מאוחר. מחשבה כזו הופכת את הזבח והמנחה לפיגול, והאוכל מהם חייב כרת. מחשבת "חוץ למקומו", שעניינה אכילה או הקטרה מן הקורבן מחוץ למקדש, פוסלת אף היא, אך איננה מניבה איסור כרת.
המשנה הפותחת את סוגייתנו מפרטת את האופנים שהמנחה מתפגלת בהם. אחת מהנחות היסוד של המשנה היא ששיעור הפיגול הוא בכזית, כלומר רק מחשבה על אכילה או הקטרה של שיעור כזית מן המנחה מפגל אותה. כך נאמר במשנה:
"לאכול שיריה למחר או כזית משיריה למחר; להקטיר קומצה למחר או כזית מקומצה למחר; או להקטיר לבונה למחר – פיגול וחייבין עליו כרת".
קל להבחין בפער בין שלושת ההיגדים שבמשנה: בעניין אכילת השיריים והקטרת הקומץ מזכירה המשנה את הדרישה לשיעור כזית, ואילו ביחס להקטרת הלבונה אין אזכור כזה.
הדרך הפשוטה לפתרון השמטה זו נזכרת בדברי השיטה מקובצת על אתר (סוף אות ד'):
"דסמך אכולהו כזית דלעיל, ולא חש להאריך, והוא הדין ללבונה".
הרמב"ם (פסולי המוקדשין יד, י) הלך בדרך זו וקבע בפשטות שהמנחה מתפגלת רק במחשבה על אודות כזית מן הלבונה.
ואולם יש שני פירושים אחרים, הלומדים את המשנה כפשוטה ומבקשים להבחין בין הלבונה ובין הקומץ והשיריים. הבחנה זו עשויה להיות מבוססת על מעמדה הייחודי של הלבונה או על הבנה מחודשת בהלכה הבסיסית בדבר מחשבת פיגול הנקבעת דווקא באכילת כזית.
בדרך הראשונה אוחז רש"י על אתר:
"ואי קשיא אמאי לא תנא נמי כזית מלבונתה, תריץ הך סתמא כרבנן דאמרי לעיל דלבונה כשרה בקורט אחד, הלכך לא תנא כזית".
רש"י מקשה את הקושיה בלשון ברורה ומשיב שהקטרת הלבונה אכן אינה דורשת דווקא שיעור כזית – אומנם לכתחילה יש צורך בקומץ לבונה, אך כפי שלמדנו לעיל בעמוד זה, יש מן התנאים הסבורים שאפשר לצאת ידי חובה גם בשיעור קטן יותר.
דבריו של רש"י מחייבים ליבון של מחלוקת תנאים זו בדבר השיעור המינימלי להקטרת הלבונה. אין כאן המקום להרחיב בעניין, אך יש להעיר שהאפשרות "להתגמש" בשיעור הלבונה מורה על כך שמדובר בנספח למנחה ולא בחלק מרכזי ועיקרי. בגמרא מבואר, לרוב הדעות, שכאשר אדם נודב לבונה בלבד, אין כל אפשרות שימעט בשיעורה. המיעוט אפשרי, כאמור, דווקא כאשר מדובר בקורבן מנחה, והלבונה אינה אלא תוספת צדדית ושולית, שהפחתה ממנה לא תפגע בעיקר המנחה. ביטוי קיצוני לכך מצאנו בדבריו של רבי יוסי במשנה הפותחת את הפרק השני:
"ולבונה אינה מן המנחה".
כאמור, לדעת רש"י מעמד שולי זה של הלבונה מאפשר הן את הכשר המנחה כאשר הלבונה נתמעטה הן את הפיגול בכמות קטנה של לבונה.
הדרך השנייה מוצעת בשיטה מקובצת בראשית הקטע הנ"ל:
"ונראה לפרש דטעמא דמתירין כזית להקטרת קומץ דילפינן אכילת מזבח מאכילת אדם, דכתיב 'אם האכל יאכל' – בשתי אכילות הכתוב מדבר; ומה אכילת אדם בכזית, אף אכילת מזבח בכזית. ודווקא במידי דבר אכילה, אבל במידי דלאו בר אכילה לא ילפינן אכילת מזבח מאכילת אדם, ולבונה לאו בר אכילה".
המונח 'אכילה' נזכר ביחס למזבח בהקשרים שונים. אפשר לפרש שמדובר במונח מושאל, שהרי לא שייכת אכילה כלפי שמיא, וכדברי המשורר בתהילים: "הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה?!". אך מדברי השיטה מקובצת למדנו שאכילת המזבח היא אכילה של ממש, ועל כן היא דורשת דברים הראויים לאכילה ובשיעור הראוי לאכילה. אומנם גם הוא מודה שיש אפשרות להקטרת לבונה על גבי המזבח, כלומר שיש מסלול של הקטרה שאין בה אכילה, אך בד בבד יש לגבי המזבח גם מושג של אכילה המקביל בהלכותיו לאכילת בשר ודם. היה מקום להרחיב במשמעות הרעיונית של עיקרון זה, ועוד חזון למועד.
|