אצבעות הקמיצה / מנחות יא

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

השלב הראשון בתהליך הקרבת בהמה הוא השחיטה. הפעולה המקבילה לשחיטה בהקרבת מנחה היא הקמיצה: הכוהן נוטל מלא קומצו קמח ומקטיר אותו על המזבח, ויתר הקמח ניתן לכוהנים לאכילה.

הגמרא בסוגייתנו עוסקת בשאלה המעשית כיצד קומצים. מלכתחילה, קובעת הגמרא, יש לקמוץ "כדקמצי אינשי", דהיינו בעזרת כף היד כולה. אך הגמרא דוחה קביעה זו ומסיקה:

"אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: חוֹפֶה שלש אצבעותיו עד שמגיע על פס ידו וקומץ".

כלומר יש לקמוץ בשלוש האצבעות האמצעיות, אך בלי הזרת והאגודל. בהסבר דרך קמיצה זו הציעו הראשונים פירושים שונים.

הראב"ד (הובאו דבריו ב"כנסת הראשונים" על אתר, אות קלג) טוען שהקמיצה מתבצעת בחמש האצבעות: שלוש האמצעיות קומצות, ושתי הקיצוניות מסייעות ליישר את הקומץ ולהחליקו בכף היד ("מחיקה"). חידושו של הראב"ד הוא שהמחיקה היא חלק בלתי נפרד מעבודת הקמיצה, ולכן יש לבצעה דווקא ביד ימין. היות שהאצבעות הקומצות והמוחקות מוכרחות להיות מן הימין, יש לבצע 'חלוקת עבודה': שלוש האמצעיות קומצות, ושתי הקיצוניות מוחקות. הראב"ד מעלה הצעה נוספת, ולפיה אופן קמיצה זה הוא בגדר הלכה למשה מסיני.

בעל חידושי הרשב"א (קובץ חידושי הרשב"א על מנחות לא חובר בידי רבי שלמה בן אדרת, המוכר לנו מחידושי הרשב"א על הש"ס, אלא על ידי אחד מבעלי התוספות – אפשר שהוא הר"ש משאנץ, אך בחלק מן המהדורות מודפסים חידושי הרשב"א למנחות יחד עם שאר חידושי הרשב"א לש"ס) טוען שאופן הקמיצה הייחודי נלמד מן המקראות: בפרשת 'ויקרא' (ב, א) נאמר שיש להקטיר "מלוא קומצו"; בעוד בפרשת 'צו' (ו, ח) נאמר שדי בהקטרת "קומצו". הרשב"א מסביר שיישוב שני המקראות הוביל לפשרה המסתפקת בקמיצה בשלוש אצבעות.

עמדתו של רב זוטרא, שלפיה יש לקמוץ בשלוש אצבעות, נלמדת בגמרא מברייתא מעניינת, שלשונה: "זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זו גודל". ברייתא זו נשנית ביתר פירוט בגמרא בכתובות (ה ע"ב), ושם מוסבר שלכל אחת מחמש האצבעות שביד יש תפקיד הלכתי כלשהו. כך למשל האגודל משמש להזאת השמן והדם בתהליך טהרת המצורע, הקמיצה משמשת לקמיצת מנחות (ללא הזרת) וכן הלאה.

יש מן הראשונים שהסיקו מאותה סוגיה שהסיבה לבריאת חמש אצבעות בכף היד היא הסיבה ההלכתית – לצורך כל אחד מן העניינים המפורטים בברייתא. בעקבות זאת הקשו אותם ראשונים קושיות על הברייתא, שעיקרן בכך שאפשר היה "לחסוך" את בריאת חלק מן האצבעות, על פי מהלכים הלכתיים שונים. בשיטה מקובצת שם הזכיר את אותן קושיות, אך טען שאין להן מקום כלל ועיקר:

"דכל אחת יש בה צורך להדיוט, ומחכמת הבריאה שהיו מחולקין לצורך העולם. ואף לצורכי גבוה יש צורך בקצת חילוקן".

כלומר אין להפריז בחשיבות הפרטים ההלכתיים הנזכרים בברייתא – ביסודו של דבר נברא האדם עם חמש אצבעות בכף היד משום שכך קבעה חוכמתו של הקדוש ברוך הוא, וכפי שיש לאדם שתי עיניים ופה אחד, כך זכה גם לחמש אצבעות בכל כף יד.

דומני שדווקא לאור דברים אלו מתעצם החידוש שבברייתא: האדם נברא בעל חמש אצבעות משום שכך יצר הקדוש ברוך הוא את טבע העולם. כפי שכל בעל חי מתנהל בטבע עם הגוף שהעניק לו הקדוש ברוך הוא, כך נוהג גם האדם. והנה באים חז"ל ומחדשים שאותו נתון טבעי לכאורה מגלם בתוכו עניינים משמעותיים ביותר. חז"ל התבוננו באגודל ובקמיצה והבינו שלא רק טבע יש בהם אלא גם כלי ומכשיר לקיום ההלכה ולקיום רצון ה' בעולם. עלינו להתבונן בטבע השגרתי מתוך לימוד והבנה שאין בו דבר סתמי, וכל פרט ופרט שבו משרת מטרות אלוהיות נשגבות. כך כותב רבי נתן מברסלב בחיבורו "ליקוטי הלכות" (נטילת ידים ו, א–ג), המיוסד על תורתו של רבו, רבי נחמן מברסלב:

"וכל ההתבוננות בתורה ויראה, שכולם אי אפשר להבינם מרבו בשלימות כי אם על ידי רמזים, שהם בחינת ידיים... ועל כן צריכין לטהר את הידיים...".

מתוך טהרת הידיים והאצבעות וההתבוננות בנוכחות הקדוש ברוך הוא בעולם זוכים לחבר עליונים ותחתונים, ועולם הקודש העליון משתלב ובא לידי ביטוי בחיי המעשה.