|
שמנו של מצורע / מנחות יהרב ברוך וינטרוב
הגמרא בסוגייתנו מדייקת מן הפסוקים שני דינים הקשורים לנתינת השמן על בהונות המצורע כחלק מהבאת קורבנותיו:
א. את השמן אפשר לתת על צידי הבהונות, אך לא על צידי הצדדים.
מהו היחס שבין שתי הלכות אלו? אפשר להציע שתי אפשרויות:
א. ההלכה הראשונה היא ההלכה העיקרית, ומקום נתינת הדם הוא הבהונות – הן וצידיהן, אלא שהדם אינו מפריע לנתינת השמן.
לכאורה נחלקו בדבר רש"י והרמב"ם. רש"י (ד"ה למה לי) כותב:
"חד כתביה לאשמועינן דיתן שמן על הדם ולא אצלו".
הרמב"ם (מחוסרי כפרה ה, א), לעומת זאת, פסק:
"בין שנתן השמן על דם האשם עצמו מלמעלה בין שנתן בצד הדם... יצא".
כלומר לדעת הרמב"ם, בניגוד לדעת רש"י, אין צורך לתת את השמן על הדם ממש, ודי בנתינתו על הבוהן. נראה אם כן שרש"י הבין שהיחס בין שתי ההלכות הוא כאפשרות הראשונה שהצענו – ועיקר מקום הנתינה הוא על הדם עצמו, ואילו הרמב"ם הבין כאפשרות השנייה – שעיקר מקום הנתינה הוא על הבהונות, ואין צורך לתת על מקום הדם ממש.
אומנם הלחם משנה על אתר טרח להשוות בין דעת רש"י והרמב"ם. לדעתו, גם דברי רש"י אמורים רק קודם הלימוד שאפשר לתת את השמן גם לאחר קינוח הדם. לאחר שלמדה הגמרא שאפשר לתת את השמן אף לאחר שהדם נתקנח, הרי שנודע לה כי אין חשיבות למפגש השמן והדם, ואפשר לתת את השמן אף בצד הדם.
אפשרות שלישית להבנת היחס בין ההלכות אנו מוצאים אצל הגרי"ז (בחידושיו על הש"ס על אתר). לדעתו, הרמב"ם מסכים עם דברי רש"י, הדורש את נתינת השמן על מקום דם האשם, אלא שהוא סובר כי זהו דין לכתחילה, ובדיעבד אף נתינה על הבהונות שלא במקום הדם כשרה. כך הוא מדייק מלשון הרמב"ם בשתי הלכות שונות בהלכות מחוסרי כפרה. ההלכה האחת (ד, ב) היא:
"ואחר כך יבא אצל המצורע ויתן מן השמן על מקום דם האשם בתנוך אזן ובהן ידו ובהן רגלו".
משמע מכאן כי הנתינה היא על מקום דם האשם, אשר על תנוך אוזנו ובוהן ידו ורגלו של המיטהר. זהו, אם כן, הדין לכתחילה.
ההלכה שהבאנו לעיל, מריש פרק ה', עוסקת בדין הבסיסי, המועיל בדיעבד, וכפי שמשמע מלשון ההלכה במלואה:
"נתן על צדי הבהונות כשר, נתן על צדי צדיהן פסול, בין שנתן השמן על דם האשם עצמו מלמעלה בין שנתן בצד הדם, אפילו נתקנח הדם קודם שיתן השמן על בהונות – יצא, שנאמר 'על מקום דם האשם'. אין לו בוהן יד ימנית או בוהן רגל ימנית או שאין לו אזן ימנית – אין לו טהרה עולמית".
|