|
קמיצת פסול / מנחות והרב אברהם סתיו
במשנה הפותחת את סוגייתנו נחלקו התנאים בדין מנחה שנקמצה בשמאל:
"קמץ בשמאל – פסול. בן בתירא אומר: יחזיר, ויחזור ויקמוץ בימין".
בגמרא מבואר שמחלוקתם איננה רק בקמיצת שמאל אלא בכל קמיצה שנעשתה בידי אדם פסול או באופן פסול: לדעת חכמים המנחה נפסלה, ואילו לדעת בן בתירא אפשר להחזיר את הקומץ למנחה ולקמוץ בשנית, שנאמר "וקמץ משם" – ממקום שקמץ כבר.
בהמשך מובאת מחלוקת בתוך דעת בן בתירא ביחס למקרה שהפסול קמץ ונתן בכלי. לדעת רב (בלישנא קמא) אין חילוק בין המקרים, וגם כאן סבור בן בתירא שאפשר להחזיר את הקומץ למנחה, אך בברייתא הובאה דעה אחרת:
"דתניא, רבי יוסי בן יוסי בן יאסיין ורבי יהודה הנחתום אמרו: במה דברים אמורים – שקמץ ולא קידש, אבל קידש – פסל".
לפי דעת התנאים הללו גם בן בתירא מודה שאם קמץ הפסול ונתן בכלי אי אפשר להחזיר את הקומץ, והמנחה כולה נפסלה. טעמה של עמדה זו התבאר בדברי רב נחמן:
"מתקיף לה רב נחמן: מאי קא סברי הני תנאי? אי קמיצת פסולין עבודה היא – אע"ג דלא עביד ליה מתן כלי, אי קמיצת פסולין לאו עבודה היא – כי עבד לה מתן כלי מאי הוה?
את דבריו של רב נחמן, "לא גמרה עבודתה עד דעביד לה מתן כלי", אפשר להבין בשתי דרכים (המובאות בדברי הגרי"ז על אתר):
א. מתן הכלי הוא חלק מעבודת הקמיצה, כפשט דברי רב נחמן, ולכן רק אם הפסול קמץ ונתן בכלי נעשתה עבודה שלמה בפסול.
אפשר לבחון את שתי האפשרויות הללו לאור המשך הסוגיה. הגמרא (להלן ז ע"א) מבררת כיצד אפשר בכלל להשיב את הקומץ אל המנחה בלי שייעשה בו מתן כלי (שהרי גם המנחה מונחת בכלי), ונאלצת להגיע לאוקימתות דחוקות. לכאורה אפשר היה להציע אפשרות פשוטה – הפסול שקמץ יכול להעביר את הקומץ לכוהן כשר, והלה יחזיר את הקומץ לכלי של המנחה, וממילא לא ייעשה מתן כלי בפסול. מתוך כך שהגמרא לא הציעה אפשרות זו אפשר ללמוד שהבעייתיות במתן הכלי איננה בכך שהוא נעשה על ידי פסול, אלא שעצם העובדה שהקומץ התקדש בכלי מונעת את השבתו אל המנחה (ואפילו אם הקידוש נעשה בידי כוהן כשר), וכאפשרות השנייה שהובאה לעיל (ועיין בפירוש המיוחס לרשב"א ז ע"א ד"ה ומשני).במשנה הפותחת את סוגייתנו נחלקו התנאים בדין מנחה שנקמצה בשמאל:
"קמץ בשמאל – פסול. בן בתירא אומר: יחזיר, ויחזור ויקמוץ בימין".
בגמרא מבואר שמחלוקתם איננה רק בקמיצת שמאל אלא בכל קמיצה שנעשתה בידי אדם פסול או באופן פסול: לדעת חכמים המנחה נפסלה, ואילו לדעת בן בתירא אפשר להחזיר את הקומץ למנחה ולקמוץ בשנית, שנאמר "וקמץ משם" – ממקום שקמץ כבר.
בהמשך מובאת מחלוקת בתוך דעת בן בתירא ביחס למקרה שהפסול קמץ ונתן בכלי. לדעת רב (בלישנא קמא) אין חילוק בין המקרים, וגם כאן סבור בן בתירא שאפשר להחזיר את הקומץ למנחה, אך בברייתא הובאה דעה אחרת:
"דתניא, רבי יוסי בן יוסי בן יאסיין ורבי יהודה הנחתום אמרו: במה דברים אמורים – שקמץ ולא קידש, אבל קידש – פסל".
לפי דעת התנאים הללו גם בן בתירא מודה שאם קמץ הפסול ונתן בכלי אי אפשר להחזיר את הקומץ, והמנחה כולה נפסלה. טעמה של עמדה זו התבאר בדברי רב נחמן:
"מתקיף לה רב נחמן: מאי קא סברי הני תנאי? אי קמיצת פסולין עבודה היא – אע"ג דלא עביד ליה מתן כלי, אי קמיצת פסולין לאו עבודה היא – כי עבד לה מתן כלי מאי הוה?
את דבריו של רב נחמן, "לא גמרה עבודתה עד דעביד לה מתן כלי", אפשר להבין בשתי דרכים (המובאות בדברי הגרי"ז על אתר):
א. מתן הכלי הוא חלק מעבודת הקמיצה, כפשט דברי רב נחמן, ולכן רק אם הפסול קמץ ונתן בכלי נעשתה עבודה שלמה בפסול.
אפשר לבחון את שתי האפשרויות הללו לאור המשך הסוגיה. הגמרא (להלן ז ע"א) מבררת כיצד אפשר בכלל להשיב את הקומץ אל המנחה בלי שייעשה בו מתן כלי (שהרי גם המנחה מונחת בכלי), ונאלצת להגיע לאוקימתות דחוקות. לכאורה אפשר היה להציע אפשרות פשוטה – הפסול שקמץ יכול להעביר את הקומץ לכוהן כשר, והלה יחזיר את הקומץ לכלי של המנחה, וממילא לא ייעשה מתן כלי בפסול. מתוך כך שהגמרא לא הציעה אפשרות זו אפשר ללמוד שהבעייתיות במתן הכלי איננה בכך שהוא נעשה על ידי פסול, אלא שעצם העובדה שהקומץ התקדש בכלי מונעת את השבתו אל המנחה (ואפילו אם הקידוש נעשה בידי כוהן כשר), וכאפשרות השנייה שהובאה לעיל (ועיין בפירוש המיוחס לרשב"א ז ע"א ד"ה ומשני).
|