ממשקה ישראל / מנחות ה

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הגמרא בסוגייתנו עוסקת בכלל ההלכתי "ממשקה ישראל". כלל זה מבוסס על פסוק מנבואתו של יחזקאל (מה, טו):

"וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם".

על פי פשוטו קובע פסוק זה שיש חובה לתרום אחת מכל מאתיים בהמות לצורך קורבנות המקדש (כפי שמצאנו בתרומות ובמעשרות מפרי הארץ). עם זאת בגמרא בפסחים (מז ע"ב – מח ע"א) דרשו חז"ל מקרא זה ללימוד הלכות שונות בנוגע לקורבנות הכשרים והפסולים:

"'שה' – ולא הבכור, 'אחת' – ולא מעשר, 'מן הצאן' – ולא הפלגס, 'מן המאתים' – ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור, מכאן לערלה שבטילה במאתים, 'ממשקה ישראל' – מן המותר לישראל, מכאן אמרו: אין מביאין נסכין מן הטבל".

הברייתא מזכירה פרטים שונים הפסולים לקורבנות או לנסכים. הנימוקים לפסול מגוונים, והכלל העקרוני הנוגע לענייננו הוא "מן המותר לישראל", לאמור – כל דבר שיש בו איסור אכילה כלשהו פסול להקרבה על גבי המזבח. הגמרא בדף ו ע"א מבררת אם כל האיסורים כולם כלולים במיעוט זה של "ממשקה ישראל", אך בעלי התוספות (ו ע"א ד"ה כתב רחמנא) מעירים שאף אם איסור זה או אחר נלמד ממקור אחר – הרי שהביטוי "ממשקה ישראל" הפך לביטוי עקרוני הכולל את כל האיסורים.

בעל ה"מקדש דוד" (לג, ג) ערך דיון ארוך ומקיף בגדר הלכה זו של "ממשקה ישראל". הוא מברר את היקף ההלכה בשתי רמות: בתחילה הוא בוחן אם יש איסורים שאינם כלולים בהלכה זו. כך למשל הוא מציע שדבר מה האסור באכילה מדרבנן לא ייפסל מהקרבה. כמו כן הוא מעלה את השאלה אם תרומה, האסורה באכילה לזרים אך מותרת באכילה לכוהנים, ראויה להקרבה על גבי המזבח.

בשלב השני הוא בוחן אם הלכה זו נוהגת בכל הקורבנות, או שמא יש יוצאי דופן. בין היתר הוא עוסק בפרה אדומה, בשעיר המשתלח ובשאר קורבנות חריגים, שייתכן שאין בעיה בהקרבתם מדבר איסור.

הנקודה המשמעותית יותר בדיונו של בעל המקדש דוד היא הצעתו לנימוק העקרוני לדין זה. הוא עומד על כך שהרמב"ם במשנה תורה איננו מביא את דין "ממשקה ישראל" אף לא פעם אחת. עם זאת הרמב"ם מצטט הלכה אחרת – "הקריבהו נא לפחתך". הלכה זו קובעת שאין להקריב על המזבח בהמות פגומות או בזויות, שאותן לא היה אדם שולח כדורון למלך בשר ודם. כך למשל הגמרא בסוגייתנו מזכירה את ההלכה שלפיה אסור להקריב טרפה על גבי המזבח, והרמב"ם (איסורי מזבח ב, י) שנה זאת כך:

"בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות האוסרות אותה באכילה – אסורה לגבי המזבח. הרי הוא אומר: 'הקריבהו נא לפחתך, הירצך או הישא פניך'".

יש מן הטרפות שאכן נראות פגומות או בזויות (כגון בחסרון אבר כלשהו), אך יש טריפות שלמראית עין נראות תמימות ושלמות. מדוע אם כן נאסרה הקרבתן? בעל המקדש דוד מבאר:

"כיון דאסור לעצמו, אינו דורון יפה...           
והנה לפי זה כל פסול 'ממשקה ישראל' הוא משום 'הקריבהו נא לפחתך', כיון שנותן דבר שאינו ראוי לעצמו. וזהו גם כן הטעם שלא הביא הרמב"ם ז"ל בשום מקום פסול של 'ממשקה ישראל', דסבירא ליה דקרא ד'ממשקה ישראל' הוא רק גילוי דכל שאסור לישראל פסול להקרבה, אך אין זה שם פסול בפני עצמה, והפסול הוא משום 'הקריבהו נא לפחתך'".

בעל המקדש דוד מחדש שעצם העובדה שדבר מה אסור באכילה לישראל מובילה לביזיונו ולנחיתותו. דומה שבדברים אלו גלום יסוד משמעותי בנוגע להקרבת הקורבנות: הזדהות המקריב עם קורבנו. המקריב קורבן מבקש למסור את נפשו, במידה מסוימת, לקדוש ברוך הוא. הקרבת דבר מה האסור באכילה יוצרת נתק בין האדם ובין הקורבן, שהרי זהו דבר המנותק לחלוטין מעולמו של המקריב. לדעת המקדש דוד, נתק שכזה – יש בו משום ביזיון ופחיתות כבוד כלפי שמיא. קורבן אמיתי הוא קורבן שיש בו הזדהות, קורבן המבטא את רצונו ונכונותו של המקריב למסור דבר לקדוש ברוך הוא.