מנחת העומר שנקמצה שלא לשמה / מנחות ד

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

המשנה הפותחת את מסכת מנחות זהה למשנה הפותחת את מסכת זבחים, ושתיהן עוסקות בקורבנות שהוקרבו שלא לשמם. הכלל העקרוני הוא שקורבנות כאלה כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, והבעלים חייבים להקריב קורבן נוסף. במסכת זבחים (ה ע"א) מעורר ריש לקיש שאלה עקרונית בביאור הלכה זו:

"אם כשרים הם ירצו, ואם אין מרצין למה באין?".

ריש לקיש מבקש לברר את מעמדו המפוצל של הקורבן: הקורבן כשר, אך בעליו מחויב להקריב קורבן נוסף. בהמשך (שם ו ע"א) חוזרת הגמרא על שאלה זו בסגנון שונה מעט, וכבר התקשו התוספות (שם ד"ה אלא מאי) מדוע שואלת הגמרא אותה שאלה פעמיים (ראה גם דברינו למסכת זבחים דף ה על דבריו של ריש לקיש).

שאלה זו של ריש לקיש עשויה להיות קשורה גם לעמדתו בסוגייתנו. הגמרא בסוגייתנו מביאה את חידושו של רב:

"מנחת העומר שקמצה שלא לשמה – פסולה, הואיל ובאת להתיר ולא התירה".

דבריו של רב עולים בתיובתא, ועל כן מציג ריש לקיש (להלן ה ע"א) עמדה אחרת:

"מנחת העומר שקמצה שלא לשמה – כשירה, ושיריה אין נאכלין עד שתביא מנחת העומר אחרת ותתירנה".

כאמור, מחלוקת רב וריש לקיש קשורה במידה רבה לאותו דיון שבמסכת זבחים. עמדת רב משקפת את העמדה התכליתית – לכל קורבן מוכרח להיות ייעוד ברור ומוגדר, ויש להניח שלדעתו קורבן רגיל שהוקרב שלא לשמו משיג רמה מסוימת של ריצוי וכפרה (ראה למשל רש"י זבחים ו ע"א, שהציע שקורבן כזה "מגן מן הייסורין"), ועל כן ברור מדוע מקריבים אותו. שאלתו של ריש לקיש בזבחים אינה מטרידה את רב, משום שברור לו שהקורבן שהוקרב שלא לשמו הוא בעל משמעות ותכלית כלשהי, אף שיש להקריב קורבן נוסף.

עמדה זו מובילה את רב להניח שקורבנות "מכשירים", אשר ייעודם ברור וחד, ייפסלו בהקרבה שלא לשמם. סוף סוף, היות שנקבע להם ייעוד ספציפי ולא ייעוד כללי של כפרה או התקרבות האדם לקב"ה, אם ייעוד זה איננו יוצא לפועל – אין כל טעם בקורבן, והוא פסול. ייתכן שזהו יסוד ההלכה שבמשנה בנוגע לחטאת: תפקידה של החטאת הוא לכפר, ואם היא הוקרבה שלא לשמה, ובמנותק מחטאו של המקריב, אין בה כל משמעות. רב מרחיב הלכה זו לכל הקורבנות כולם.

שאלתו של ריש לקיש בזבחים מתמודדת עם אותה קביעה נחרצת של רב. ריש לקיש מברר אם קביעה זו נכונה, ולכל קורבן מוכרח להיות ייעוד ברור, או שמא ייתכנו קורבנות כלליים יותר, שמשמעותם איננה ברורה וחד משמעית. מסוגייתנו למדנו שריש לקיש אכן חולק על רב. לדעתו, אף אם מנחת העומר איננה מתירה כלל ועיקר, ויש צורך בהקרבת מנחה נוספת, אין סיבה לפסול אותה.

לסיום יש להעיר כי הגמרא להלן (ה ע"ב) מביאה דעה שלישית ביחס למנחת העומר – דעת רבא, הסבור שמנחה זו כשרה לחלוטין. למעשה דבריו של רבא שוללים את הנחה ההלכתית שביסוד מחלוקת רב וריש לקיש: הם מניחים שמנחת העומר שנקמצה שלא לשמה איננה מתירה את איסור חדש, ועל כן יש לבחון אם יש מקום להקרבתה, ואילו רבא סבור שמנחה זו מתירה את החדש, ועל כן פשיטא שיש להקריבה. עמדה זו של רבא מבוססת על חידושו העקרוני בעניין מחשבה בדבר הראוי לעבודה. הראשונים נחלקו בביאור חידוש זה, ובעיקר בשאלה מדוע מנחת העומר היא דבר שאינו ראוי לעבודה, ולכך נתייחס בע"ה בהזדמנות אחרת.