בין הזבחים למנחות / מנחות ב

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

היום אנו מתחילים ב"ה את לימודנו במסכת מנחות. המשנה הראשונה במסכת מנחות נראית כמקבילה מושלמת של המשנה הראשונה במסכת זבחים, תוך החלפת המילה 'זבחים' ב'מנחות'. אף סוגית הגמרא הראשונה שווה לגמרי.

החידוש בא בעמוד ב' – הגמרא מעמתת את המשנה עם שיטתו של רבי שמעון, הסבור:

"כל המנחות שנקמצו שלא לשמן – כשירות, ועלו לבעלים לשם חובה, שאין המנחות דומות לזבחים, שהקומץ מחבת לשום מרחשת – מעשיה מוכיחין עליה לשום מחבת, חריבה לשום בלולה – מעשיה מוכיחין עליה לשום חריבה, אבל בזבחים אינו כן – שחיטה אחת לכולן וזריקה אחת לכולן וקבלה אחת לכולן".

בהמשך הסוגיה מתברר כי יש מחלוקת אמוראים בביאור המדויק של דברי רבי שמעון. מכל מקום דבריו מצביעים על הבדל יסודי בין מנחות לבין זבחים; המנחות מובדלות זו מזו במעשיהן, ועל כן המעשים מוכיחים לשם איזו מנחה מכוון העושה. זאת בניגוד לזבחים, שבהם מעשי ההקרבה דומים זה לזה, ורק כוונת העושה מפרידה בין הקורבנות.

ייתכן כי בפתיחה למסכת מנחות מן הראוי לעיין בהבדל זה שבין המנחות לזבחים. הרב קוק, הן בפירושו לסידור "עולת ראיה" הן ב"חזון הצמחונות והשלום", מציין למדרש חז"ל על הפסוק "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים", שלפיו כל הקורבנות בטלים לעתיד לבוא חוץ מן המנחות, שרק הן יערבו לה'.

נצטט כאן מדבריו של הרב קוק (עולת ראיה ח"א, עמ' רצב):

"בעלי החיים הקרבים למזבח, חל בהם עצמם התיקון על ידי התעלותם להיות זבח לד', שכיון שאין בהם דעת, אינם מגיעים להתעלות זו כי אם במעשה הנעשה בהם... מה שאין כן האדם, אשר בלבו המבין ישכיל את מעשה הקרבן ויתקרב אל ד' בדעתו. אבל לעתיד לבא שפע הדעת יתפשט ויחדור אפילו בבעלי החיים... וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח, תערב לד' כימי עולם וכשנים קדמוניות".

ייתכן שמדברי הרב קוק אפשר לדלות את היסוד שהצביע עליו רבי שמעון. קורבן הבהמה הוא קורבן ה'מתקן' את הבהמה המוקרבת, ותפקיד האדם בתהליך זה הוא נתינת הדעת וההבנה. זווית נוספת לעניין זה היא שהבהמה היא מוצר 'מוגמר' מצד הגופניות, ותהליך ההקרבה משחית ו'מפרק' את הגופניות שבה תוך שהוא מחדיר לכך את דעת האדם.

במנחה, לעומת זאת, תפקיד האדם שונה: לא רק הכנסת דעת בקורבן העומד בפני עצמו אלא יצירת הקורבן. האדם הוא היוצר את המנחה, כבלולה או כחרבה, במחבת או בתנור. כאשר האדם מביא מנחה אין הוא 'מפרק' את הגופניות אלא להפך – יוצר גוף קודש.

על כן, בניגוד לקורבן הבהמה, שבו יש נתק מסוים בין כוונת ה'לשמה' לבין המעשים הנעשים בפועל, במנחה המעשים מבטאים ומשקפים את הכוונה. בכך עדיפה ועליונה מנחת הצומח על זבח הבהמה.

"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים".