כפרה למתים / הוריות ו

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

"אמר רב פפא: כי גמירי חטאת שמתו בעליה במיתה – הני מילי ביחיד, אבל לא בצבור, לפי שאין מיתה בצבור.       
מנא ליה לרב פפא הא?... 
אלא טעמא דרב פפא מהכא, דכתיב 'כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'' – ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים, מדכתיב 'אשר פדית'.            
מי דמי? התם כולהו איתינון, מגו דמכפרה אחיים מכפרה נמי אמתים...".

הגמרא מקשה על הלימוד מעגלה ערופה, שייתכן שמקצת הציבור אכן מתו, אלא שהעגלה הערופה מכפרת אף על המתים. וכיוצא בזה מובא בספרי (שופטים פיסקא רי). ולכאורה הדברים סותרים כמה סוגיות בש"ס שעולה מהן שאין כפרה למתים, לדוגמה:

"חטאת ששחטה על מנת שיתכפר בה נחשון כשירה – אין כפרה למתים". (זבחים ט ע"ב)

הגמרא שם עוסקת בדין שינוי בעלים. שינוי בעלים פוסל את הקורבן רק אם נעשה לשם מי שראוי לכפרה, והגמרא אומרת ששחיטה לשם אדם מת (כגון נחשון בן עמינדב) אינה פוסלת, לפי ש"אין כפרה למתים".

כדי ליישב את הסתירה עלינו לדון בשאלה מדוע אין כפרה למתים. רש"י במסכת מעילה (י ע"ב ד"ה ולד) כותב: "דמיתתן כיפרה עליהם". זאת אומרת: מכיוון שהמיתה מכפרת על כל החטאים, שוב אין למת צורך בכפרה. לפי הבנה זו, המת מופקע מהותית מעולם כפרת הקורבנות.

הבנה אחרת הציע הנצי"ב (בפירושו עמק הנציב על הספרי שם), שביקש ליישב את הסתירה בין הסוגיות. לדבריו, מיתה אינה מכפרת על עוונות שהאדם לא כיפר עליהם בחייו. אם כן, מבחינה עקרונית המת שייך בעולם כפרת הקורבנות. מדוע אפוא "אין כפרה למתים"? לדעת הנצי"ב, אי אפשר להביא קורבן על מת משום שמת אינו יכול לשמש בעלים של קורבן. אך כשמביאים קורבן על החיים, אפשר לכפר בו גם על המתים.

אומנם ייתכן שנוכל ליישב את הסתירה בין הסוגיות גם על פי דרכו של רש"י. איתא בספר חסידים (סימן ק"ע):

"מעשה בחסיד אחד שהיה נודר בשביל הנשמות בשביל קרוביו, ואחר כך נודר הכל בסתם בשביל כל הנשמות.          
אמרו לו: למה אתה עושה כן?        
ואמר להם: מפני שיש מהן שאני נהנה בזכותו, ולא אהיה כפוי טובה. ועוד, הן כמו כן בשבילם ייטיב לי.           
ואם תאמר: הרי חטאת שמתו בעליה מתה! 
מפני כי קרבן חטאת להגן מן היסורים, וכבר מת; ועוד – מיתה מכפרת; אבל צדקה שנותנין דומה לעגלה ערופה, שאמרו: ראוי כפרה זו לכפר על יוצאי מצרים למפרע".

בעל ספר חסידים מחלק בין שני סוגי כפרה. סוג אחד של כפרה הוא כפרת החטאת, הבאה להציל מייסורים ומעונש כרת. כפרה זו אינה שייכת במתים, הן משום שייסורי העולם הזה שוב אינם נוגעים להם הן משום שבחינה זו של כפרה הושגה כבר בעצם מיתתם. ואולם יש גם סוג אחר של כפרה – כפרת צדקה ועגלה ערופה. כפרה זו לא באה לכפר על חטא מסוים או להגן מעונש ידוע ומוגדר (שהרי עגלה ערופה איננה באה על חטא ועל חוטא מוגדרים), אלא תכליתה התעלות והתקרבות לקב"ה, ולפיכך ראויה היא גם למתים.