|
שבט אחד שחטא / הוריות ההרב אברהם סתיו
במשנה ובגמרא בסוגייתנו מובאת מחלוקת תנאים בדין שבט אחד שחטא בהוראת בית הדין הגדול. לפי מסקנת הגמרא, יש בזה שלוש דעות: רבי שמעון בן אלעזר אומר בשם רבי מאיר שרק אם חטאו רוב השבטים או רוב האנשים יש חיוב פר העלם דבר, רבי שמעון אומר שגם שבט אחד שחטא חייב להביא פר לעצמו, ורבי יהודה אומר שאפילו שבט אחד שחטא מחייב את כל השבטים להביא פר לכל שבט.
מחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון תתבאר על פי מחלוקתם בתחילת המשנה בעניין קורבנות העלם דבר:
"הורו בית דין ועשו כל הקהל או רובן על פיהן – מביאין פר... דברי רבי מאיר.
לדעת רבי מאיר, פר העלם דבר הוא קורבן אחד, שבית דין מביא אותו על כל ישראל, ועל כן מובן שחיובו חל רק אם חטא רוב העם, הכפוף לבית הדין. לפי רבי שמעון, יש בקורבן זה שני דינים – קורבן של בית הדין וקורבן של השבט החוטא, ולכן גם אם חטא שבט אחד בלבד, יביא פר אחד (לפי הבנה זו צריך לומר שכששבט אחד חוטא, רק אותו שבט חייב בפר, אך בית הדין אינו מביא פר, וכן הוכיח בספר נחלת בנימין על מסכת הוריות, עמ' מד).
ברם דעת רבי יהודה נראית קשה. מדבריו במשנה עולה שהחיוב מוטל על כל שבט ושבט בפני עצמו, כמו לדעת רבי שמעון. אלא שאם כן, מדוע שבט אחד שחטא מחייב גם את כל שאר השבטים? מתוך כך נראה שיש שוני מהותי בין קורבנות השבטים לשיטת רבי יהודה ובין קורבנותיהם לשיטת רבי שמעון.
לפי רבי שמעון, כל שבט ושבט מביא פר כדי לכפר על חטאו הפרטי, מלבד הפר הי"ג, המובא על הכפרה הכללית של בית הדין; לפיכך אם חטא שבט אחד, הריהו מביא קורבן על עצמו ותו לא.
לא כן בשיטת רבי יהודה. לפי שיטתו, י"ב הפרים הם הם הכפרה הכללית של הציבור: פרי השבטים אינם מכפרים על כל שבט בפני עצמו, אלא הם קורבן משותף אחד, המכפר על בית הדין ועל הציבור כולו. לפיכך אין צורך בפר נוסף עבור בית הדין, אך מצד שני, האפשרות ששבט אחד שחטא בהוראת בית הדין הגדול יביא פר אחד על עצמו איננה קיימת. לשיטת רבי יהודה, לא ייתכן ששבט אחד יביא פר על עצמו, ואם נוצר 'העלם דבר של ציבור' בבית הדין הגדול, הדבר מחייב כפרה של כל שבטי ישראל. במובן זה שיטת רבי יהודה דומה יותר דווקא לשיטת רבי מאיר, אלא שלשיטתו גם שגגת שבט אחד בהוראת בית הדין הגדול נחשבת 'העלם דבר של ציבור' ומחייבת פר העלם דבר של ציבור.
|