מהי 'הוראה'? / הוריות ב

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בפרק ד' בספר ויקרא מונה התורה ארבעה סוגים של קורבן חטאת:

א. פר כוהן משיח: "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַה' לְחַטָּאת" (פס' ג).

ב. פר העלם דבר של ציבור: "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ... וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת" (פס' יג–יד).

ג. שעיר נשיא: "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם... וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים" (פס' כב–כג).

ד. חטאת היחיד: "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם" (פס' כז).

עניינה של מסכתנו בשלוש החטאות הראשונות, דהיינו בחטאות של אישים מיוחדים.

הפרק הראשון במסכת עוסק בפר העלם דבר של ציבור. ומיוחדת חטאת זו משאר חטאות, שחיובה מורכב משני גורמים: שגגת הקהל ("ואם כל עדת ישראל ישגו") והוראה בטעות של "עיני הקהל" ("ונעלם דבר מעיני הקהל"), הלוא הם בית הדין הגדול. עיון זה ידון בגדר 'הוראה'.

בגמרא דף ב ע"א מובאת מחלוקת בין שמואל ורב דימי בגדר ההוראה המחייבת בפר העלם דבר של ציבור: האחד אומר שחייבים רק על הוראה מעשית ("מותרין אתם לעשות"), והשני אומר שדי בהוראה 'עיונית' בלבד ("מותרין אתם").

את הדעה המצריכה הוראה מעשית אפשר להבין בשני אופנים. אפשר להבין שלפי דעה זו אמירה שאין בה הוראה מעשית אינה נחשבת הוראה כלל, אך ייתכן גם שזהו גדר מיוחד בהלכות פר העלם דבר של ציבור: מסקנת בית דין מחייבת כהוראה גמורה אף אם לא אמרו לעשותה בפועל, אבל אין הם מתחייבים בפר העלם דבר של ציבור אם הסתפקו בחידוש ההלכה בלבד ולא הסיקו ממנה מסקנות מעשיות.

התוספות (ד"ה הכא מסקינן) הבינו שזהו תנאי הכרחי להגדרת הוראה, ואמירה של בית דין שאינה מלווה בציווי מעשי אינה בגדר הוראה. כך עולה גם מן הראיות המובאות בגמרא, שאינן מוגבלות להלכות פר העלם דבר של ציבור אלא נוגעות גם לגדרי הוראה בנושאים אחרים.

אך מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל העיר בשם הגאון ר' יוסף דוב סולובייצ'יק ז"ל כי ייתכן שיש מקום לחלק בין גדרי הוראה בעניינים שונים על סמך סוגיות אחרות ברחבי הש"ס. לדוגמה, הגמרא במסכת סנהדרין (ו ע"ב) אומרת כי שלב גמר ההוראה בא עוד קודם האמירה המעשית:

"היכי דמי גמר דין? אמר רב יהודה אמר רב: איש פלוני אתה חייב, איש פלוני אתה זכאי".

הסוגיה שם שואלת מה נחשב גמר דין, שממנו ואילך אסור להציע לבעלי הדין לעשות פשרה. הגרי"ד ביאר שהצעת פשרה אסורה משעה שבית הדין הורה את ההלכה, אף אם טרם הסיק את המסקנה המעשית ('צא תן לו'), לפי שמעת שנודעה לבית דין ההלכה, אסור להם להורות כנגדה בפירוש. סוגייתנו, לעומת זאת, דנה בשאלה אימתי יש לראות את בית הדין כקשור לעבירה, ואפשר שלשם כך לא די בהוראת הלכה כללית, ודרוש ציווי מעשי.

שאלת היחס בין הוראת בית הדין למעשה הציבור נוגעת ליסוד חיוב פר העלם דבר של ציבור: האם בית הדין מביאים את הקורבן על עצמם, או שמא הם מביאים אותו כנציגי הציבור. ועוד יסוד אחר כרוך בשאלה זו – פטור היחידים: האם הם פטורים משום שבית דין מביא קורבן עבורם, או שמא מפני שמאחר שתלו בבית הדין הגדול, אין הם נחשבים שוגגים אלא אנוסים. שאלות יסוד אלו יידונו בע"ה בדפים הקרובים של מסכתנו (וראה דבריו של הרב אביהוד שורץ לדף ג ודבריו של הרב אברהם סתיו לדף ה).