מקיף פאת ראשו / מכות כ

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה דף כ ע"א מבואר איסור הקפת פאת הראש. ויש לחקור באיסור זה חקירה יסודית: האם האיסור הוא במעשה ההקפה, או שמא זהו איסור על האדם להיות ניקף?

שאלה זו עולה בכמה הקשרים.

הקפת הראש במספריים

במשנה נאמר: "ואינו חייב עד שיטלנו בתער". על מה מוסבות מילים אלו – על השחתת הזקן בלבד או גם על הקפת פאת הראש? הרא"ש (סימנים ב–ג) טען שהגבלה זו נוגעת רק להשחתת הזקן, אבל המקיף חייב גם במספריים; בפשטות, חילוק זה מלמד שאיסור הקפת פאת הראש אינו במעשה כי אם בתוצאה – הקפת הראש. הרמב"ם (עבודה זרה יב, ו), לעומת זאת, פוסק שגם איסור הקפת הראש הוא בתער דווקא – משמע שסבר שמוקד האיסור במעשה ההקפה.

אומנם תליית מחלוקת הרא"ש והרמב"ם בחקירתנו יכולה להידחות בשני הצדדים. בדעת הרמב"ם אפשר לומר שהשוני בין תער למספריים אינו רק במעשה אלא גם בתוצאה, כי התער משחית. אשר לרא"ש, יש מקום לומר שהן איסור הקפה הן איסור השחתה עיקרם במעשה האיסור, אלא שמעשי האיסור שונים: השחתת הזקן נאסרה בתער דווקא, ואילו הקפת הראש נאסרה בין בתער בין במספריים (אף שההבנה הפשוטה יותר היא שאיסור השחתה ואיסור הקפה הם בעיקרם איסורים דומים, דהיינו כהבנה העומדת ביסוד מה שהוצע לעיל).

שיעור האיסור

הרמב"ם (שם) פוסק שיש להותיר פאה של ארבעים שערות. בעל הגהות מיימוניות על אתר מביא את שאלת הסמ"ג מן התוספתא במסכתנו (ה, ה): "יש תולש שתי שערות עובר משום ארבעה דברים: משום נזיר, משום מצורע, משום יום טוב ומשום מקיף" – הרי מפורש בתוספתא כי שיעור האיסור הוא תלישת שתי שערות, ולא כמות הפאה הנשארת!

ונראה שגם דבר זה תלוי בשאלתנו: אם מוקד האיסור הוא במעשה – יש לנקוט כתוספתא, המחייבת על פי גודל המעשה; ואם מוקד האיסור בתוצאה – כנים דברי הרמב"ם, שיש לילך אחר השיער הנשאר.

אומנם הכסף משנה על אתר טרח ליישב את דברי הרמב"ם עם התוספתא וטען שהרמב"ם אינו חלוק על התוספתא, אלא שלדעתו יש תנאי נוסף, וגם המגלח שתי שערות או יותר אינו חייב אלא אם כן הותיר בפאה פחות מארבעים שערות. דא עקא, שדין שתי שערות אינו נזכר ברמב"ם.

"אחד המקיף ואחד הניקף לוקה"

סוגייתנו דנה כיצד ייתכן לחייב גם את הניקף, שאינו עושה מעשה. רבא אומר שמדובר במקיף לעצמו, והוא מתחייב שתיים – אחת משום מקיף ואחת משום ניקף. ואילו רב אשי תירץ שמדובר בניקף המסייע למקיף (בהטיית הראש וכדומה), כלומר שעושה מעשה. שיטת רבא מניחה ששני מסלולי החיוב קיימים: אפשר להתחייב גם כעושה מעשה ההקפה וגם כנושא בתוצאותיה.

ומעניין הדבר שהרמב"ם הביא להלכה רק את תירוצו של רב אשי, ולא הביא את תירוצו של רבא, זאת אומרת: הוא כנראה לא קיבל את הקביעה ששני מסלולי החיוב קיימים.

היתר משום שלום מלכות

הרמב"ם (שם, א) כותב שהקפת הראש נאסרה משום שכך הייתה דרכם של עובדי עבודה זרה. הטור (יורה דעה סימן קפ"א) מביא את דברי הרמב"ם ומשיג עליו: "וזה אינו מפורש, ואין אנו צריכים לבקש טעם למצות, כי מצות מלך הם עלינו אף לא נדע טעמן". הט"ז (שם ס"ק א) הסביר שהרמב"ם כתב שזה טעם המצווה משום שיש לכך נפקא מינה – שהדבר מותר משום שלום מלכות, וכמו שמצינו בדין מלבושי גויים (יורה דעה קעח, ב).

אם נקבל את ההבחנה בין שני ערוצים שונים באיסור הקפת הראש (וכאמור, מדברי הרמב"ם עצמו נראה שלא קיבל אותו), אפשר שיהיה מקום לחלק ביניהם בעניין זה: האיסור על מעשה הגילוח עומד בפני עצמו, ללא קשר לחוקות עבודה זרה, ואי אפשר להתירו משום שלום מלכות; ואילו האיסור על התוצאה – היות האדם ניקף – הוא משום שכך היה מנהג עובדי הכוכבים, ועל כן אפשר להתירו משום שלום מלכות. לפי זה יצא שאף הקפת הראש משום שלום מלכות תותר במספריים דווקא, ולא בתער, ומוטב שהמקיף יהיה גוי.