מלקות / מכות יג

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הגמרא בסוגייתנו מציינת כי המשנה הראשונה בפרקנו – משנת "ואלו הן הלוקין" – מונה עבירות שעונשן כרת ולא עבירות שחייבים עליהן מיתת בית דין. מכך מסיקה הגמרא:

"מתניתין מני? רבי עקיבא היא, דתניא: אחד חייבי כריתות ואחד חייבי מיתות בית דין ישנו בכלל מלקות ארבעים, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: חייבי כריתות ישנו בכלל מלקות ארבעים, שאם עשו תשובה, בית דין של מעלה מוחלין להן; חייבי מיתות בית דין אינו בכלל מלקות ארבעים, שאם עשו תשובה, אין בית דין של מטה מוחלין להן".

בהמשך מתלבטת הגמרא בביאור חילוקו של רבי עקיבא בין עבירות שעונשן כרת לעבירות שעונשן מיתת בית דין. ככלל אפשר למצוא בהסברים השונים שני כיוונים מרכזיים.

כיוון אחד, המוצע בתחילה בסתמא דגמרא ובהמשך מצדד בו רבינא, מסביר כי בעיקרון יש מקום לחייב מלקות הן בחייבי כרת הן בחייבי מיתת בית דין, אלא שבגלל העיקרון "'כדי רשעתו' – משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות" (הקרוב לדין "קים ליה בדרבה מיניה"), אין העובר חייב אלא מיתה. אבל מי שנתחייב כרת – אפשר להלקותו, אם מפני שעונש הכרת אינו ודאי (שהרי אם יעשה תשובה, יתכפר לו) ואם בגלל לימוד מיוחד מן הכתוב (גזרה שווה: "לעיני" – "לעיניך").

את הכיוון השני מציע רבא. לדבריו, כשיש חיוב מיתה בפועל, הכול מודים שאין מלקות. לא נחלקו אלא במקום שהתרו בחוטא למלקות ולא למיתה: לדעת רבי עקיבא, כשיש אזהרת מיתת בית דין, אין מקום כלל לחיוב מלקות; אבל לאו שיש בו אזהרת כרת, יש בו מקום למלקות, כי "חייבי כריתות לא צריכי התראה" (שהרי לא נכתבה התראה בפסח ובמילה), ואם כן, האזהרה באה למלקות.

אפשר ששני כיוונים אלו בהבנת דעת רבי עקיבא משקפים שני כיוונים מרכזיים בהבנת דין מלקות בכלל. על פי הכיוון הראשון, עונש המלקות הוא חלק ממערכת העונשין של התורה, אלא שרמתו פחותה מרמתם של עונשי כרת ומיתת בית דין; לפיכך שייך בו דין "כדי רשעתו", שהרי הוא חלק מאותה מערכת.

לעומת זאת, רבא (אליבא דרבי עקיבא) אינו פוטר חייבי מיתות בית דין ממלקות משום "כדי רשעתו" כי אם בגלל הנחת יסוד שחיוב מלקות אינו שייך כלל בעבירה שיש עליה חיוב מיתה, ואפילו אין חיוב מיתה בפועל. מדרך הנמקה זו עולה שעונש מלקות אינו חלק מן המערכת של עונשי מיתה וכרת כי אם מסלול חלופי (והשווה דברי התוספות בכתובות ל ע"א ד"ה זר שאכל, שבחיובים הבאים משום כפרה אין פטור מדין קים ליה בדרבה מיניה).

[היחס בין מיתה למלקות הוא נושא שיש לענות בו רבות, והערות שונות בנידון מופיעות בכמה מקומות הן במסכת סנהדרין הן במכילתין. לפתח מילין ראה דבריו של הרב אביהוד שורץ למסכת סנהדרין דף י'.]

אם כנים דברינו, יש לבאר מה עניינו של המסלול השונה הזה. ונראה שאפשר להציע בעניין זה שני כיווני חשיבה:

א. כפרה. שלא ככרת ומיתת בית הדין, שעיקר עניינם בענישה ובעשיית צדק, מלקות עשויות להיות ממוקדות בכפרה. ביטוי בולט לעמדה זו יש בדברי רבי חנניה בן גמליאל במשנה להלן (כג ע"א): "כל חייבי כריתות שלקו – נפטרו ידי כריתתם".

ב. חינוך. מטרה אפשרית אחרת של המלקות היא חינוך העבריין והרתעתו מפני חזרה על מעשהו.

על הערך החינוכי של מלקות אנו למדים בכמה מקומות במקרא, ובפרט בספר משלי. וכבר למדנו לעיל (ח ע"ב): "יצא האב המכה את בנו... אף על גב דגמיר נמי מצוה קא עביד, דכתיב 'יסר בנך ויניחך'".

וכן מצינו שציוותה התורה לייסר בן סורר ומורה במלקות כדי שישוב מדרכו הרעה (ראה המשנה האחרונה בסנהדרין עא ע"א וברש"י שם).

ועוד שנינו שם פא ע"ב: "מי שלקה ושנה – בית דין מכניסין אותו לכיפה". ומסוגיית הגמרא שם עולה (לפחות למקצת הדעות) כי מי שלקה ושנה ובכל זאת לא היטיב את דרכיו, אין לנו עוד תרופה עבורו (ראה שם תוד"ה ומר סבר) – משמע שהמלקות נועדו להחזיר את הלוקה בתשובה.