מועד חלות החיוב בנפשות ובקנס ואופיו / מכות ה

הרב שמואל שמעוני

דף יום-יומי, תורת הר עציון

משנת "אין העדים נעשים זוממין עד שיזימו את עצמן" היא מוקד יסודי ביותר בדין עדים זוממים וביסוד נאמנותה של הכת המזימה. אך מכיוון שכבר עסקנו בביאורה בדיוננו במחלוקת אביי ורבא אם "עד זומם למפרע הוא נפסל" (ראו דבריו של הרב ברוך וינטרוב לבבא קמא דף ע"ב), נרשה לעצמנו לעסוק היום בנושא יסודי אחר הנידון בדף ה ע"א, הגם שעיקרו איננו בדיני עדים זוממים.

רבא פוסק שעדים זוממים שהעידו על אדם שהוא חייב נפשות או קנס והוזמו, חייבים אף אם אכן עשה את המעשה המחייב נפשות או קנס, ובלבד שבזמן עדותם טרם נגמר דינו לאותו חיוב. משמע מדבריו (וכן הסיקו רש"י ד"ה הכי גרסינן והתוספות ד"ה וכן) שבחיוב ממון הדין שונה, ואם אירע מעשה המחייב ממון (כגון נזק) קודם העדות שהוזמה – העדים פטורים, משום שהעידו בבר־חיובא.

ההסבר הפשוט ביותר לחילוק זה מופיע בגיליון הש"ס לרבי עקיבא איגר על אתר:

"דבממון... דאף דבלא עדים לא היה הבית דין יכולים לחייבו, מכל מקום הוא בעצמו שיודע האמת בר חיובא הוא, ומוטל עליו לשלם; מה שאין כן בקנס, דלקושטא דמילתא אינו מוטל עליו לשלם, דכל זמן שלא חייבוהו בית דין אינו מחויב כלל... וכן בדיני נפשות, דבמה שיודע האמת שהרג לאו בר קטלא, ואין עליו חיוב כלל להמית את עצמו, וליכא חיוב רק על פי פסק בית דין".

הווה אומר: חיוב ממון חל מאליו עם קיומה של המציאות הגורמת אותו, ואדם כשר צריך לשלם את חובותיו הממוניים. לכן העדים דרושים ככוח מברר בלבד (כדברי הגמרא בקידושין סה ע"ב "לא איברו סהדי אלא לשקרי"), ובית הדין – אך ורק ככוח כופה. חיוב קנס, לעומת זאת, אינו חל מעצם המעשה אלא נוצר בפסיקת בית הדין, ועל כן גנב שחזר בתשובה חייב כמובן לשלם את הקרן (שהיא חיוב ממון), אך אינו חייב לשלם את הכפל (שהוא קנס), ואם יעשה כן – יהיה זה בתורת מתנה בלבד. הוא הדין לחיוב נפשות: גם חיוב זה, כמובן, אינו חל עד פסק בית דין, ואם העבריין ימית את עצמו כדי לעשות תשובה – יעבור בכך עבירה חמורה ביותר (דומה שאין חולק על כך, מלבד דעתו המפתיעה עד מאוד של הרב יעקב עמדין בשו"ת שאילת יעב"ץ א, מג).

רבי עקיבא איגר כתב את דבריו נגד דברי התוספות, שביססו את החילוק בין ממון לנפשות על עניין אחר:

"דכל כמה דלא נגמר דינו בממון, הוי קרוב לודאי שיבואו עדים ויעידו. אבל בעדות נפשות, דבעינן דרישה וחקירה, אז ודאי אמרינן דקודם שנגמר דינו לאו הוי בר חיובא".

משמע מדבריהם שקודם שביטלו רבנן את הצורך בדרישה וחקירה בדיני ממונות (ראה סנהדרין לב ע"א ובדברינו שם), גם בדינים אלו אין הנידון נחשב גברא בר־חיובא עד גמר הדין. מסתבר שלשיטה זו לא די בחלות תאורטית מופשטת של החיוב כדי להגדיר אדם כבר־חיובא, וצריך שהדרך לאכיפת החיוב תהיה סלולה, ועל כן המבחן הקובע הוא אם קרוב לוודאי שיינתן פסק דין מחייב. אשר לחלותו של החיוב המופשט לפי שיטה זו, מסתבר שהוא חל משעת המעשה הן בממונות הן בנפשות ובקנס, על אף ההבדלים היסודיים באופי החיובים הללו, ובביאור הדבר עיין קובץ שיעורים (ב, יג).