טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
ואי אתי קוף רמי להו אידי – קוף
"חטאות החיצונות פשיטא, לא כתיב בהו וטבל. אצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב ולקח, ואי אתי קוף רמי להו אידי, בעי למישקל זימנא אחריתי, כמאן דכתיב וטבל דמי, קמ"ל להכי לא כתיב וטבל, דמשמע הכי ומשמע הכי" (זבחים, יד ע"א).
פירוש: ושואלים: חַטָּאוֹת הַחִיצוֹנוֹת פְּשִׁיטָא [פשוט] שכן הוא, ואין צורך להשמיענו, שהרי לֹא כְּתִיב בְּהוּ [נאמר בהם] "וְטָבַל" כמו בפנימיות, ואם כן אינה נחשבת עבודה לפגל בה! ומשיבים: אִצְטְרִיךְ [הוצרך] הדבר להיאמר, שכן סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא [עולה היה על דעתך לומר]: הוֹאִיל וּכְתִיב [ונאמר] בהן: "וְלָקַח הכהן מדם החטאת באצבעו" (ויקרא ד, לד), וְאִי אָתֵי [ואם בא] קוֹף רָמֵי לְהוּ אַיְדֵיהּ [ומניח אותם את הדם על ידו של הכהן] בָּעֵי לְמִישְׁקַל זִימְנָא אַחֲרִיתִי [צריך ליטול דם מן הכלי פעם אחרת] משום שהוא מצווה לעשות זאת בעצמו, אם כן כְּמַאן דִּכְתִיב [כמו שנכתב] "וְטָבַל" דָּמֵי [נחשב], [קָא מַשְׁמַע לָן [משמיע לנו]] כי לְהָכִי לָא כְּתִיב [משום כך לא כתוב] בהן "וְטָבַל" אלא "ולקח", שבאופן זה מַשְׁמַע הָכִי [כך] שאין זו עבודה חשובה לפגל בה, וּמַשְׁמַע הָכִי [כך], שהדבר הוא מצוה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: גורילה מערבית שם באנגלית: Gorilla שם מדעי: Gorilla gorilla
שם עברי: שימפנזה שם באנגלית: Chimpanzee שם מדעי: Pan troglodytes
שם נרדף: אדני השדה
נושא מרכזי: מדוע נבחר הקוף כדי להדגים פעולות ללא כוונה?
לריכוז המאמרים שנכתבו על הקוף וקישוריות הקש\י כאן.
את שמו של הקוף אנו מוצאים כבר במקרא: "כי אני תרשיש למלך בים אני חירם אחת לשלש שנים תבוא אני תרשיש נשאת זהב וכסף שנהבים וקפים ותכיים" (מלכים, א' י' כ"ב). פסוק דומה מופיע בדברי הימים (ב' ט' כ"א): "כי אניות למלך הלכות תרשיש עם עבדי חורם אחת לשלוש שנים תבואנה אניות תרשיש נשאות זהב וכסף שנהבים וקופים ותוכיים". לגבי זיהוי הקוף קיימת תמימות דעים בין המפרשים והמתרגמים השונים. שם זה קיים גם בשפות נוספות כמו ארמית, ערבית, אכדית ומצרית. רד"ק מפרש במלכים: "שנהבים וקופים ותוכיים - תרגם יונתן שן דפיל וקופין וטווסין שן הפיל ידוע והקוף גם כן שדומים פניו לפני אדם וטווס הוא העוף הנקרא בלע"ז פאוו"ן". רש"י על הפסוק בדברי הימים: "שנהבים - שן פיל ופיל עצמו. וקופים - מע"ר קאצ"ן. ותוכיים – טווסין".
אמנם זיהוי הקוף מוסכם אך קשה לדעת לאיזה מבין מין/מיני הקופים הכוונה. ייתכן ונכללו בשם זה מינים שונים שחלקם שימש כחיית מחמד ואילו האחרים שימשו למלאכה. חלוקה זו מקבילה, לדעתי, לחלוקה המתבססת על נוכחות זנב. הקופים בעלי הזנב פחות מפותחים מקבוצת חסרי הזנב וגידלו אותם, ובמיוחד את הבבון, בעת העתיקה כחיית מחמד. הקופים חסרי הזנב המפותחים יותר נקראים "קופי אדם" והם שימשו למלאכה. בקבוצה זו נכללים השימפנזה, הגורילה והאורגנג אוטאן. יש לזכור שחלוקה זו כללית ולא כל הקופים חסרי הזנב נכללים בקבוצת "קופי האדם".
יהודה פליקס סבר שסתם קוף בספרות חז"ל שייך לקבוצת הקופים בעלי הזנב אך הדבר לא מסתבר משום שהקוף נזכר בגמרא 18 פעמים מהן 9 פעמים בהקשר למלאכה. אמנם ייתכן ורוב מיני הקופים מסוגלים לבצע מלאכות משום שהם ניתנים לאילוף והם בעלי אצבעות ארוכות המאפשרת להם מוטוריקה עדינה יחסית אך נראה לי שהמינים שנועדו למלאכה היו בעיקר "קופי אדם". מינים אלו חסונים בהשוואה לקופים האחרים ובעלי יכולת למידה גבוהה יחסית. כפות ידיהם חשופות משיער והם מסוגלים ללכת במשך פרקי זמן ארוכים בהליכה ביפדלית ובכך לשחרר את הידים לביצוע מטלות שונות. על היחס בין השם "קוף" ו"אדני השדה" ראה במאמר "אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם".
מלאכת הקוף מהווה דוגמה בסוגיות בהן עוסקת הגמרא במעשה שנעשה באופן מושלם מבחינת ביצוע הפעולה אך חסרה כוונת האדם. הדוגמאות כוללות פעולות מורכבות באופן יחסי שאינן יכולות להתבצע מאליהן או על ידי בעל חיים נחות מהקוף. למעשה הקוף הדומה במבנה ידיו לאדם ומבצע פעולות באופן זהה לחלוטין ממחיש באופן הטוב ביותר את חסרון הכוונה (או חסרון בגברא). ייתכן ואם הדברים היו נכתבים בימינו היה נבחר רובוט כמודל לשלמות הפעולה וחסרון כוונת אדם. כאשר די במעשה ואין צורך בכוונה מעשה הקוף כשרים: "... הכל כשרים ליתן לידים אפילו חש"ו, מניח חבית בין ברכיו ונוטל, מטה חבית על צדה ונוטל, והקוף נוטל לידים ר' יוסי פוסל בשני אלו" (ידים, פ"א מ"ה). מפרש רע"ב: "והקוף - חיה ששמה מונא (אפפע) בלע"ז. ויש לה ידים כידי אדם". בסוגייתנו הקוף מניח את הדם על יד הכהן מבלי שהוא טבל את אצבעו בדם. דוגמאות נוספות: "כיון שסדרו שלא כמצותו נעשה כמו שסדרו הקוף" (יומא, כט ע"ב). "רבי יוחנן אמר: כאותה ששנינו, נתנו על גבי הקוף והוליכו או על גבי הפיל והוליכו" (מעילה, כא ע"א). "רבינא אמר: הכא במאי עסקינן כגון דצמר דחד וסמנין דחד, וקאתי קוף וצבעיה לההוא צמר בהנך סמנין" (בבא קמא, קא ע"א).
הרחבה
זהות הקוף
בהנחה שהשם קוף כולל מינים נוספים מלבד קופי האדם עלינו להמשיך ולחפש חלופות נוספות לזיהוי. קצה חוט אחד עשוי להיות האיזור הגיאוגרפי ממנו הובאו הקופים. תרגום יונתן מציין ששלשת המינים שנימנו בפסוקים במלכים ודברי הימים (הנ"ל) הובאו מאפריקה אלא שלאור כך שהזיהוי המקובל לתוכים הוא טווסים (פאוו"ן) שתפוצתם היא בתת היבשת ההודית צריך להניח שגם הקופים הגיעו מאיזור זה. הרב דוד כוכב העיר שמפסיפס שנמצא בקיסריה מהתקופה הביזנאטית ("פסיפס הציפורים") ניתן להסיק שהפיל שהיה באיזורנו (לפחות בתקופה זו) הוא הפיל ההודי (בעל אפרכסות האוזניים הקטנות) ואם כך אנו מוצאים עדות נוספת, אם כי מאוחרת יותר, לקיומו של נתיב מסחר מיבשת זו. נתיב שתחילתו ב"תרשיש" שדרכו הגיעו אל המלך שלמה, על פי המקרא, הפיל והטווס ואיתם גם קופים.
מיני הקופים הנפוצים בדרום הודו וסרילנקה ומסתגלים בקלות לחיי שבי הם בני הסוג מקק (Macaca). סוג זה הוא הגדול ביותר מבין קופי אסיה בעל גוף חסון והנפוץ ביותר, בגני חיות, מבין כל הקופים. מועמד אפשרי הוא מקק הכפה הנפוץ מאד בכל מקום בערים ובכפרים בהודו. הוא נחשב קדוש ולא נוגעים בו לרעה למרות הנזקים שהוא גורם לגידולים חקלאיים. הוא ער ופעלתני ולכן מעורר עניין רב כחיית מחמד. מקק זה שחיין וצולל מעולה עד עומק 4 מ'. מקובל לפתות אותו לצלול, כאשר פרט צעיר רכוב על גבו, על ידי השלכת מזון למעמקי הבריכה.
מקק הכיפה צילם: McKay Savage
לחילופין ניתן לטעון שאכן כדברי תרגום יונתן הובאו השנהב, הקופים והתוכים מאפריקה אלא שאז נצטרך לוותר על הזיהוי המקובל של התוכים כטווסים ולקבל את הפירוש המקובל בשפת היום יום. מנחם דור נוטה לכך שהקופים הגיעו מסרילנקה ומדרום הודו מכמה סיבות:
1. הפסוקים מתארים מסע ימי שנמשך 3 שנים. הפלגה לסרילנקה ודרום הודו עשוי היה להמשך בעת העתיקה כ – 3 שנים משום שהאוניות שטו בכוח מפרשים ורוחות המונסון שהניעו אותן בכיוון המתאים נשבו רק בחלק מהשנה. לדעתו לא סביר שההפלגה הייתה למזרח אפריקה משום שניתן היה להביא את מיני הקופים האפריקאים ממצרים. ההפלגה לאסיה נועדה להביא מינים שלא היו במצרים.
2. טריסטרם מציין שכל שלושת השמות: שנהבים קופים ותוכים הם שמות טמיליים עד היום ובתקופת המקרא הטמילית היתה מדוברת בסרילנקה ובדרום הודו. 3. קיימת עדות היסטורית בודהיסטית קדומה המתארת ייצוא טווסים למסופוטמיה דבר התומך בנתיב מסחר זה.
כיוון שונה לזיהוי הוא בעזרת עדויות ארכיאולוגיות לנוכחות קופים בסביבה הקרובה לארץ ישראל ובבל. בבונים ידועים עוד מהתקופה הפרה-היסטורית. הבבון היה מקודש במצרים העתיקה וממנה הגיעו לא"י חנוטים, תבליטים וחותמות שנשאו דמות בבון. הבבון שהיה נפוץ במצרים הוא בבון מצרים (המדריאס) הוא הקוף הצפוני ביותר במשפחת הבבונים. תחום תפוצתו משתרע ממצרים עד לאתיופיה וסומליה. מין זה חי גם בחצי האי ערב. סביר שמין זה איננו הקוף המתואר במקורות משום שאין הוא עונה על התיאורים בספרות חז"ל. בבון מצרים הוא קוף בעל חרטום מאורך ובעל ניבים ארוכים הדומים לכלב. מבנה לסתות זה מעניק לו מפתח פה גדול ויכולת טובה להתגונן על ידי נשיכות מפני אויביו. בבון מצרים חי בעדרים גדולים המונים עד מאות פרטים. תכונות אלו נחוצות לו משום שבית גידולו הוא שטחים פתוחים ללא עצים שניתן לטפס עליהם בעת סכנה. אורח החיים של הבבונים הפך אותם לתוקפנים ולכן אינם ראויים לביות. בנוסף לכך פני הבבון אינם כפני אדם ולכן קשה להניח שעליו נאמר "הכל בפני שרה כקוף בפני אדם" (בבא בתרא, נח ע"א). כך גם אין לברך עליו "ברוך משנה הבריות" כדברי הגמרא ("תנו רבנן: הרואה פיל קוף וקפוף אומר ברוך משנה את הבריות" (ברכות, נח ע"ב)" משום שמראהו איננו מזכיר את האדם. בניגוד לבבון הרי שיתכן והקוף הוא אחד או כמה ממיני הגונון. קופים השייכים למשפחת הגונונים ידועים במצרים מהמאה ה – 15 לפסה"נ וייתכן ומינים אלו הגיעו לארץ ישראל. למינים אלו פנים המזכירות אדם ולכן יש מקום להשוותם לפניו.
המשנה בכלאים (פ"ח מ"ו) קובעת שהקוף והפיל הם מיני חיה למרות שבעלי חיים אלו גדלו בקרב בני אדם. הלכה זו תאפשר לנו להגדיר טוב יותר את ההבדלים בין חיה ובהמה. נקדים את דברי הרמב"ן והנצי"ב. לדעת הרמב"ן הבהמות הן אוכלי העשב למיניהם בין אם הם מיני תרבות ובין אם הם מיני בר. החיות הן אוכלי הבשר כלומר הטורפים. הנצי"ב בפירושו לפרשת בראשית איננו מקבל את אבחנה זו משום שהצבי נחשב בדברי הגמרא לחיה (בבא קמא, יט ע"ב) למרות שהוא אוכל עשב ואילו לגבי מעמד הכלב קיימת מחלוקת תנאים למרות שהוא אוכל בשר (ראה עוד בנושא זה במאמר "וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים"). הנצי"ב מציע אבחנה שונה ואביא את דבריו בלשונו: "אלא ההבדל הוא שהחיה בטבע פראי אם לא שעושים אותו לבן תרבות בגידולו והרגלו לשנות טבעו, ובהמה להיפך בטבע היא בייתי אם לא שגדלה ביער והרגלה שינה טבעה להיות פראי".
על מנת ליישם את דברי הנצי"ב לכל בעלי החיים שנימנו במשנה בכלאים ובמיוחד לגבי הפיל והקוף יש להרחיב מעט את ההגדרה. על מנת שבעל חיים יקרא בהמה לא די שהוא יחיה בצמוד לאדם או יעבור אילוף שיכשיר אותו לעבודה אלא יש צורך בשליטה מוחלטת של האדם על כל המין או לפחות רובו. המשנה קובעת באופן גורף שהפיל והקוף הם חיות משום שאוכלוסיותיהם חיות חופשיות בטבע ורק פרטים מעטים ניצודים ומגיעים לידי האדם. תנאי נוסף המגדיר בהמה הוא תהליך ביות ברמה כלשהי. בבעלי חיים מבוייתים האדם שולט על תהליך הרבייה ומכוון אותה לצרכיו. שליטה זו מאפשרת לאדם לברור פרטים מתאימים יותר ובכך לגרום למין להשתנות מבחינה גנטית. מסיבה זו אנו מוצאים הבדלים ניכרים בין מיני המוצא והמינים המבוייתים ולעיתים עד כדי קושי רב בזיהוים. הפילים וכל מיני הקופים הנמצאים ברשות האדם זהים לחלוטין למיני הבר משום שלא עברו עדיין תהליכי ברירה. יש להעיר שהנצי"ב מעלה אפשרות שבהמה תהפוך לחיה אם תחיה ביער כלומר תעבור התפראות. תופעה זו אכן קיימת בכלב כפי שהצעתי במאמר הנ"ל על הכלב. קיימות עדויות על עזים שהתפראו באירופה וכלב הדינגו באוסטרליה.
בבון מצרים צילם: Stavenn
מקורות עיקריים:
מ. דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 85-87).
י. פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 275).
לעיון נוסף:
מאמרו של הרב דוד כוכב "פעולת קוף".
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
.jpg)