|
קרומית של קנה / חולין גהרב אברהם סתיו
בגמרא בדף ב ע"ב הובאה משנה המתירה לטמאים לשחוט קודשים ובלבד שלא ייגעו בבשר. הגמרא בסוגייתנו מנסה לברר באילו טמאים מדובר:
"האי טמא דאיטמא במאי?
הגמרא מקשה שאם מדובר בטמא מת, הרי שהוא מטמא את בשר הקורבן על ידי הסכין שהוא אוחז גם אם אינו נוגע בו ישירות. מתוך כך מציעה הגמרא להעמיד שמדובר בטמא שרץ, שאינו מטמא כלים, ולבסוף מעמידה אפילו בטמא מת – בסכין העשויה מקרומית של קנה. היתרון של קרומית של קנה הוא שהיא "פשוטי כלי עץ" ולכן אינה מקבלת טומאה, וממילא אינה מטמאת את הבשר.
תכונה זו של הקרומית יכולה להיות גם חיסרון. בעלי התוספות (וכן שאר הראשונים) מקשים שבשחיטת קודשים יש צורך בכלי, כפי שדרשה הגמרא (זבחים צז ע"ב) מהפסוק "ויקח את המאכלת", וקרומית של קנה אינה כלי. בעלי התוספות מתרצים את קושייתם בכך שמדובר כש"תיקנה לקרומית ועשאה כעין כלי".
דברי התוספות מעוררים שאלה מסוימת: אם תיקון הקרומית יכול להחשיב אותה כלי לעניין שחיטת קדשים, מדוע אין היא נחשבת כלי לעניין קבלת טומאה?
נראה שיש מכאן ראיה לעיקרון שחידש הגרי"ד סולובייצ'יק באיגרותיו (כלים ב, ב). לדבריו, דין פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה שונה מרוב דיני כלים שאינם מקבלים טומאה. בניגוד לדין כלי שניקב או אפילו דין פשוטי כלי חרס, אשר עניינם הוא שכלים אלו אינם נחשבים כלים כלל, דין פשוטי כלי עץ קובע שגם כאשר אין לו בית קיבול נחשב כלי עץ ככלי, אלא שהתורה חידשה שאין הוא מקבל טומאה משום שאין תשמישו חשוב דיו.
מתוך הבנה זו אפשר להסביר שאלה נוספת שהעלו האחרונים. הברייתא המובאת בגמרא מכשירה שחיטת חולין "בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה", ומדוע אם כן נקטה הגמרא דווקא את הדוגמה האחרונה, קרומית של קנה, ולא את הדוגמה של צור או זכוכית, אשר גם הם אינם מקבלים טומאה?
לאור דברינו אפשר לומר שזכוכית וצור אינם מקבלים טומאה משום שאינם נחשבים כלים באמת, וממילא אין הם כשרים לשחיטת קודשים. זאת בניגוד לקרומית של קנה, אשר נחשבת כלי לעניין שחיטה אלא שהיא טהורה מלקבל טומאה.
|