המטהר יינו של גוי / עבודה זרה סא

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

המשנה הפותחת את סוגייתנו מביאה שני תנאים לטיהור יינו של גוי. התנאי הראשון נוגע לרמת השמירה הנדרשת, התלויה בסיכוי שישראל יראה את הגוי מנסך את היין. התנאי השני נוגע למעמדו הממוני של היין: האם הגוי כבר קיבל את מעותיו, או לכל הפחות נתן לישראל קבלה כאילו קיבל את מעותיו.

מן המשנה לא ברור מה היחס בין שני התנאים. רש"י (ד"ה מותר) הבין ששניהם דרושים – רק אם הגוי כתב "התקבלתי ממך מעות" אפשר לסמוך על האפשרות שישראל יראה את היין, ואין צורך במפתח או בחותם. בעלי התוספות (ד"ה המטהר) חלוקים עליו, ולדעתם המשנה כולה עוסקת בשיש מפתח או חותם, וההבדל בין כתב "התקבלתי" לשלא כתב "התקבלתי" הוא שאם לא כתב – לא די במפתח או בחותם, ויש צורך באפשרות שישראל יראה את היין.

התוספות הקשו על רש"י: אם כשכתב "התקבלתי" אין צורך במפתח או חותם – במה יועיל חלון הפתוח לרשות הרבים או רוכלים המשוטטים במקום? סוף סוף היין נמצא בביתו של הגוי, וכיצד ידעו הרוכלים שהוא מנסך יין של ישראל? על כן קבעו התוספות כי דרוש מפתח או חותם; כשיראו הרוכלים את הגוי פורץ מנעול או חותם, ידעו שיש כאן דבר חשוד.

ייתכן שאפשר ליישב את דברי רש"י מתוך דיוק בפסק הרמב"ם בדין המטהר יינו של גוי. זה לשון הרמב"ם (מאכלות אסורות יג, ד–ה):

"אפילו כתב העכו"ם לישראל שנתקבל ממנו המעות למכור לו בהן יין, הואיל ואין הישראלי יכול להוציאו מרשות העכו"ם עד שיתן לו המעות – הרי הוא של עכו"ם ואסור, אלא אם היה השומר דר שם בחצר...          
היה יין זה הטהור של עכו"ם מונח ברשות הרבים או בבית הפתוח לרשות הרבים, וישראל הולכים ושבים – מותר, שעדיין לא נכנס ברשות העכו"ם".

לדברי הרמב"ם, כאשר יכול רוכל או ישראל אחר לראות את היין, היין מותר משום שאינו נחשב מצוי ברשות הגוי. הווה אומר: אומנם חששם של חכמים היה שמא הגוי ינסך, אך התקנה הייתה לאסור יין הנמצא ברשותו. הקריטריון לאיסור הוא הימצאות היין ברשות הגוי, וכדי להיחשב מצוי שם צריך היין להיות בשליטתו הגמורה. אכן צדקו דברי התוספות שהסיכוי לתפוס את הגוי מנסך קטן ביותר. ואף על פי כן לא אסרו חכמים את היין, משום שאפילו חשש מזערי של הגוי שדבר הניסוך יגיע לידיעת ישראל משמעו שאין לגוי שליטה מוחלטת ביין, ולפיכך אין היין נחשב כמצוי ברשות הגוי ואין הוא בכלל האיסור.

אם כנים דברינו, הרי שיש הבדל מהותי בין גישתם של בעלי התוספות בסוגייתנו ובין גישתם של רש"י והרמב"ם. לפי התוספות, ההבדל בין יין שנכתב עליו "התקבלתי" ליין שלא נכתב עליו כך הוא הבדל פסיכולוגי גרידא – האם הגוי חושש מפני הפסד מעות. רש"י והרמב"ם, לעומת זאת, מוצאים הבדל הלכתי יסודי בין שני המצבים. יין שהגוי לא כתב עליו "התקבלתי" מצוי ברשותו מעצם בעלותו עליו, ולכן הוא מותר רק אם מעשה הניסוך יימנע לחלוטין על ידי מפתח, חותם או שומר; ואילו יין שהגוי כתב עליו "התקבלתי" מצוי עקרונית בבעלותו של ישראל, ואין לחשוש למגעו של הגוי, אלא אם כן יהיה בשליטתו המלאה.