מגע נוכרי ביין ללא כוונה / עבודה זרה נז

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הסוגיות הנלמדות בימים אלו עוסקות בהרחבה יתרה בענייני יין נסך וסתם יינם. הדין הבסיסי קובע כי יין שנגע בו נוכרי אסור בשתייה ובהנאה. מדף נו ע"ב ואילך מובאת סדרה של שאלות וספקות בדבר צורות שונות של נגיעת נוכרי ביין: נגיעה ברגל, נגיעה שלא בכוונה, נגיעה באמצעות כלי, נגיעת נוכרי קטן וכו'.

בעלי התוספות (בכמה מקומות, ובעיקר נז ע"א ד"ה ה"ג) מציעים להבחין בין יין שבא במגע עם גופו של הגוי ובין יין שהגוי נגע בו באמצעות כלי אחר. הם נוטים לשלול את ההבחנה, אך נראה שעצם הדיון בנושא מבהיר את הספק הכללי העולה מן הגמרא: האם גזרת סתם יינם מבוססת על חשש כלשהו (כפי שיתבאר להלן), או שמא מדובר בגזרה גורפת, הקובעת שבגוי יש 'כוח אוסר' כלשהו, וכל הבא עימו במגע נאסר אוטומטית.

לאיסור סתם יינם שני טעמים: האחד – שמא הנוכרי ניסך את היין כשנגע בו, והשני – שחכמים אסרו לשתות מיינם של נוכרים כדי להרחיק את ישראל מהם ("משום בנותיהם", לעיל לו ע"ב). ונראה שהמתח בין שני הנימוקים הוא שעומד ביסוד הספקות השונים הנידונים בגמרא. ניסוך יין הוא פעולה מודעת, המצריכה מגע ממשי עימו, ולכן אם הגוי נגע ביין שלא בכוונה או באופן עקיף מאוד – אין בסיס לחשש שמא ניסך אותו לעבודה זרה. לעומת זאת, אם מוקד האיסור בחובת ההרחקה מן הנוכרי, יש מקום לאיסורים גורפים יותר: כל יין שנגע בו נוכרי, ואפילו שלא בכוונה, מוגדר 'יין נוכרי', ואין לשתות ממנו, כדי למנוע קרבה בין השותה ובין הנוכרי.

נפקא מינה מעניינת לסברה זו מצאנו בדברים מרתקים שכתבו התוספות (נח ע"ב ד"ה כתב הר"י):

"קרוב הדבר בעיני דאפילו אם נגע העובד כוכבים בידו להכעיס מותר בשתיה. וכן כתוב בתשובה: פעם אחת היה בורו של ישראל מלא יין, ובא אנס אחד ונתן ידו לתוכו להכעיס, והיה שם זקן אחד ירא שמים, שסופו נהרג על קידוש השם בעוונותינו הרבים, ושמענו שלקח מן היין בכלי ושתה ממנו בפני האנס, כדי שלא יהא רגיל לעשות כן לישראל אחר".

מסופר כאן על מגע שברי כי לא הייתה בו כוונת ניסוך, ומגמתו שונה לחלוטין: להכעיס את היהודי בעל היין. עם זאת, מן הסוגיות שלפנינו עולה כי גם מגע שלא בכוונה אוסר את היין, ואם כן, כיצד הקל אותו קדוש בדבר? על פי האמור לעיל הדברים מחוורים: מגע שלא בכוונה אוסר את היין משום חובת ההרחקה מן הנוכרים וגזרת "משום בנותיהם", וגזרה זו קיימת כנראה רק כשיש קרבה כלשהי בין הישראל והנוכרי. במעשה שלפנינו ברור שאין קרבה, אדרבה, יש מאבק של ממש על שמירת מצוות בסביבה נוכרית! בהקשר זה אין אפוא כל חשש לקרבה ולקשרי חיתון, ולפיכך אפשר היה להקל בדבר.