|
שהחליקן בדברים / עבודה זרה נההרב ברוך וינטרוב
במשנה דף נד ע"ב ובסוגיית הגמרא שעליה מובאים ויכוחים בין חכמי הגויים לבין חכמי ישראל. בוויכוחים אלו נטענות טענות שונות, ונראה שיש להבחין ביניהן.
אצל הגויים יש להבחין בין הטענה "אם אין רצונו בעבודה זרה, למה אינו מבטלה?" (הנזכרת במשנה ובברייתא המקבילה המובאת בגמרא) ובין שאלתו של אגריפס לרבן גמליאל מדוע מתקנא הקב"ה בעבודה זרה אם אין בה ממש. הטיעון הראשון הוא שהעבודה הזרה של בני האדם אינה מפריעה לקב"ה. טענתו של אגריפס הפוכה: לדבריו, העובדה שהעבודה הזרה מפריעה לקב"ה היא שמוכיחה שיש בה ממש.
לפנינו שתי תפיסות של עבודה זרה. תפיסה אחת מודה בקיומו של א־ל עליון, אך טוענת שבני האדם צריכים לעבוד למעין אלי משנה, הממצעים בין אותו א־ל עליון לבני האדם. התפיסה השנייה רואה את א־לוהי העברים כאל אחד מני אלים רבים הנאבקים זה בזה.
ברם לא רק אצל הגויים אנו מוצאים חילופי טיעונים. טענות מתחלפות יש גם אצל חכמי ישראל. במשנה וברוב סוגיית הגמרא נדחית לחלוטין התפיסה שיש בעבודה זרה ממשות כלשהי. אף כשנטען כי אנשים מתרפאים על ידה, משיב רבי עקיבא שאין מכאן ראיה, ואין זה אלא מקרה, שבשעה שהלך הלה לבקש מיראתו הגיע זמנם של הייסורים ללכת.
ואולם בסוף הסוגיה חל מהפך. רבא בר יצחק שואל את רב יהודה: כיצד ייתכן שעבודה זרה מופיעה בחלום ומצווה על פולחן שיביא להורדת גשמים, והדבר אכן מועיל? ורב יהודה משיב לו:
"השתא אי הוי שכיבנא לא אמרי לכו הא מלתא דאמר רב: מאי דכתיב 'אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים'? מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם".
לפי תשובתו של רב יהודה, אין זה מקרה בעלמא: הקב"ה נותן תועלת של ממש בעבודה זרה, כדי להביא אבדון על אומות העולם.
בכך נסגר מעגל שנפתח בסוגיה הראשונה במסכת, העוסקת ביחסי ישראל וא־לוהיו, ולהבדיל, ביחסי האומות עם אליליהן. השאלה היסודית שבאו האגדתות ריש מכילתין לברר היא אם האומות ייכשלו ליום הדין בשל מעשיהן הרעים (כעמדת הגורסים "ימי עידיהן", ב ע"א), או שמא נועדו מראש לאבדון (כגורסים "ימי אידיהן"). זוהי בדיוק השאלה העולה כאן: האם האומות בוחרות לעבוד אלילים אך ורק בשל תפיסותיהן המוטעות והשקריות, או שמא הקב"ה 'חלק' להם מתחילה את האלילים כדי לטורדם מן העולם. אומנם גם לפי התפיסה השנייה יש לאומות יד ורגל בדבר: סוף סוף לא חלק להם הקב"ה את האלילים אלא משום ש"בא לטמא – פותחין לו".
|