ביטול עבודה זרה / עבודה זרה מב

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בסוגייתנו נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בשאלה אם עבודה זרה שנשתברה מאליה עודנה אסורה. הגמרא מביאה סדרה ארוכה של ראיות לטובת דעת רבי יוחנן, האוסר. כולן מבוססות על ההלכה שאין ישראל יכול לבטל עבודה זרה אף אם ישברנה – ובמה גרועה שבירת ישראל מנשתברה מאליה?!

הרמב"ן על אתר התקשה בהבנת שיטת רבי יוחנן, שהרי משנה ערוכה שנינו (להלן נג ע"ב):

"עבודת כוכבים שהניחוה עובדיה, בשעת שלום – מותרת, בשעת מלחמה – אסורה".

הרמב"ן מבין מכאן שמשעה שהתייאש הגוי מלעבוד עוד לפסל הזה, חשוב הדבר כביטול. אליל שנעזב מחמת מלחמה – הגוי מתכוון לחזור אליו, ועל כן אינו מתייאש מעבודתו. אבל פסל שנשבר – בין מאליו בין בידי יהודי – ודאי יודע הגוי שלא יוכל עוד לעובדו, ולא גרע מפסל שעזבוהו בשעת שלום, ואם כן, מדוע פסק רבי יוחנן שהוא אסור?!

הרמב"ן משיב שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקו ביחס למקרה שהגוי אינו יודע כי פסלו נותץ. רבי יוחנן סבור שבמצב זה שברי הפסל אסורים, כי הגוי לא ביטלו, ואילו ריש לקיש מתיר, שהרי כשיִוָדַע הדבר לגוי ודאי יבטלו. אבל אם נשבר הפסל בפני הגוי, יודה גם רבי יוחנן ששבריו מותרים (אם אין בכוונת הגוי לעבוד להם).

נראה שהרמב"ן מדייק כאן דיוק דק בהסברה של הגמרא בסוגייתנו לשיטותיהם של רבי יוחנן וריש לקיש:

"רבי יוחנן אמר אסורה – דהא לא בטלה. רבי שמעון בן לקיש אמר מותרת – מסתמא בטולי מבטיל לה, מימר אמר: איהי נפשה לא אצלה, לההוא גברא מצלה ליה?!".

רבי יוחנן מורה על העובדה שבפועל העבודה הזרה לא בוטלה. ריש לקיש, לעומתו, אומר ש'מסתמא' ביטלה, ולדעת הרמב"ן הביטול מסתמא מועיל אף אם אין הגוי מודע כלל להשתברות אלילו. אלא שדבר זה גופו טעון הסבר: כיצד ייתכן שהגוי מבטל בלא לדעת שהוא עושה זאת?

הרמב"ן רומז תשובה לדבר בזיהוי בין שאלת הביטול כאן ובין מחלוקת רבא ואביי בדין ייאוש שלא מדעת (בבא מציעא כא ע"ב). הגמרא שם דנה במציאה שאין בה סימן, שטרם נודע למאבד כי אבדה לו. לדעת רבא, ייאוש שלא מדעת הוי ייאוש, והמוצא רשאי ליטול את המציאה, ואילו אביי סבור שייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש, והמציאה אסורה למוצאהּ.

בעיוננו שם הצענו את ביאורו של הגר"ש שקופ למחלוקת זו. ביאור זה מושתת על הבחנה בין פעולה אקטיבית, המצריכה מודעות, לבין רצון, שאינו מצריך מודעות. ונראה שחילוק זה שייך אף בנידוננו. כיצד?

לאיסור עבודה זרה ייתכנו שני מוקדים: האחד, שהעובדה שהחפץ נעבד אי פעם בעברו החילה עליו שֵׁם 'עבודה זרה'; והשני, שהחפץ אסור משום שיש שעובדים לו. על פי האפשרות השנייה, האיסור איננו ממוקד בחפץ עצמו אלא במציאות העובדים. הנפקא־מינה תהיה לשאלה כיצד אפשר להתיר את החפץ: אם החפץ אסור משום שיש שעובדים לו – די בהפסקת עבודתם להתירו, אך אם האיסור נובע מהגדרתו כ'עבודה זרה' – דרושה פעולה מיוחדת כדי להוציאו מגדר זה.

לפי הסבר זה, דעת ריש לקיש היא שאיסור עבודה זרה נובע ממציאות העובדים, ועל כן משעה שנשתבר החפץ, שוב אין עובדיו חפצים לעובדו (הגם שאינם יודעים שנשתבר), שהרי נתגלתה חולשתו, ולכשידעו על כך – יחדלו לעובדו. רבי יוחנן, לעומת זאת, תופס איסור עבודה זרה כדין בחפץ עצמו, ולפיכך הוא מצריך ביטול מדעת כדי להוציאו מגדר זה.

מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש קשורה קשר הדוק להבנת איסור עבודה זרה בכלל: האם אנו מקדשים מלחמה על החפצים שנעבדו, כשיטת רבי יוחנן, או שמא עיקר המלחמה בעובדים (שהרי העץ והאבן אין בהם כלום), כדעת ריש לקיש?

בהקשר זה מעניין לציין הבדל בין לשון התורה ללשון חכמים: התורה מרבה לדבר על 'אלוהי נכר', 'אלוהי העמים' וכדומה, ומשמע שהיא נלחמת באלילים עצמם. בלשון חכמים, לעומת זאת, המונח הנפוץ הוא 'עבודה זרה': המוקד עובר מעצם קיומו של הפסל לפעולה של עבודתו.