רפואה באיסורי הנאה / עבודה זרה מ

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

"תנו רבנן: פעם אחת חש רבי במעיו. אמר: כלום יש אדם שיודע, יין תפוחים של עובדי כוכבים אסור או מותר? אמר לפניו ר' ישמעאל בן רבי יוסי: פעם אחת חש אבא במעיו, והביאו לו יין תפוחים של עובדי כוכבים של ע' שנה, ושתה ונתרפא. אמר לו: כל כך היה בידך ואתה מצערני? בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של ע' שנה, ושתה ונתרפא. אמר: ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים".

משמע מדברי רבי שלוּ אסרו חכמים יין תפוחים, לא היה שותה ממנו למרות מחלתו. ודייק מכאן הריטב"א על אתר:

"חולי שאין בו סכנה היה, ושמעינן מינה דחולי שאין בו סכנה אסור להתרפאות באיסורין של דבריהם...".

על מסקנה זו מקשה הריטב"א מסוגיה במסכת פסחים (כה ע"ב), שמשמע ממנה כי מותר להתרפא באיסורי הנאה דאורייתא (עורלה) אם הדבר נעשה שלא כדרך ההנאה הרגילה מן הדבר (שם מדובר על משיחה במקום אכילה). הריטב"א הבין שהנאה שלא כדרכה אסורה מדרבנן, ואם כן, לפנינו סתירה: מסוגייתנו עולה שאסור להתרפא באיסורי הנאה דרבנן, ואילו מן הסוגיה בפסחים משמע שהדבר מותר.

תירוצו הראשון של הריטב"א הוא שהתרפאות בדרך ההנאה הרגילה אסורה בין באיסור הנאה דרבנן בין באיסור הנאה דאורייתא, וההיתר הוא רק כשההתרפאות היא שלא בדרך ההנאה המקובלת. הריטב"א אינו מנמק את הדבר, אך נראה שיש לבארו על הדרך הזה: התורה לא אסרה את החפץ עצמו אלא את ההנאה ממנו, כלומר את השימוש בו, ולכן הנאה שלא בדרך הרגילה, שאינה נחשבת שימוש, מותרת מדאורייתא, אלא שחכמים אסרוה, גזרה שמא יבוא ליהנות כדרך הנאתו. גזרה זו היא גזרה קלה, וזאת בניגוד לשימוש כדרך הנאתו בחפץ שאסרוהו חכמים בהנאה, שאיסורו איננו איסור גזרה בלבד אלא איסור גמור מדרבנן.

תירוצו השני של הריטב"א, בשם רבו הרא"ה, מבחין בין אכילה ושתייה לשאר סוגי הנאה, בין כדרך הנאתה בין שלא כדרך הנאתה. גם כאן אין הריטב"א מבאר את התירוץ, והוא מסתפק בהפניה לחידושיו בפסחים. לדאבון הלב, חידושי הריטב"א למסכת פסחים לא נשתמרו בידינו כי אם בכלי שני, ושם אין הרחבה בנושא זה. מכל מקום, מסתבר שתירוץ זה מבין איסורי הנאה בדרך שונה: לא השימוש הוא שנאסר כי אם החפץ עצמו, וההנאה ממנו אסורה משום שיש בה מעין קבלה מן האיסור. לפי תפיסה זו יובן מדוע עיקר האיסור הוא באכילה ושתייה, בין שהן כדרך הנאתו בין שאינן דרך הנאתו, בין שהאיסור דרבנן בין שהוא דאורייתא.

ברם נראה שיש מקום להציע תירוץ שלישי לסתירה. מה הסברה לאסור יין תפוחים של גויים? אפשר להציע שתי סברות: האחת – חשש שמא הגוי יערב יין נסך ביין התפוחים; והשניה – כעין איסור שכר של גויים (ראה לעיל לא ע"ב). לפי הסברה השנייה, יש מקום להשוות בין סוגייתנו לסוגיה בפסחים, ונזדקק לאחד מתירוציו של הריטב"א. ברם אם נניח שההווה־אמינא לאסור היתה שמא הגוי יערב יין נסך ביין התפוחים, אין צורך לתירוצים אלו: מכיוון שהריפוי אינו מן היין כי אם מיין התפוחים, נמצא שאכילת איסור ההנאה אינה מסייעת לחולה, ואם כן, אין מקום להתירה לצורך חולה שאין בו סכנה, ואפילו הוא אסור מדרבנן בלבד.

שאלה זו עלתה בשנים אחרונות בדין תרופות וסירופים שונים המיועדים לחולה שאין בו סכנה ויש בהם רכיבים האסורים מדרבנן. לדוגמה, הרב צבי פסח פרנק (שו"ת הר צבי יורה דעה סימן צ"ז) דן בגלולות המצופות אבקת שוקולד אסור, ובשו"ת מנחת יצחק (ט, עט) דן ב"איזה ויטאמינים לרפואה שנעשו מנבילות וטריפות".