נותן טעם לפגם בדבר חריף / עבודה זרה לט

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

המשנה לעיל (לה ע"ב) אוסרת "קורט של חלתית" שנמצא ביד נוכרי, והגמרא בסוגייתנו מבארת:

"מאי טעמא? משום דמפסקי ליה בסכינא. אף על גב דאמר מר נותן טעם לפגם מותר, אגב חורפיה דחילתיתא – מחליא ליה שמנוניתא, והוה ליה כנותן טעם לשבח ואסור".

הגמרא מסבירה כי החשש הוא שהחלתית נחתכה בסכין שחתכו בה איסור, והחיתוך העביר את האיסור מן הסכין אל החלתית. אומנם עקרונית ראוי היה להתיר את החלתית מדין 'נותן טעם לפגם', אלא שחריפותה של החלתית גורמת לכך שיהיה זה כנותן טעם לשבח.

הראשונים נחלקו באיזו סכין מדובר, ומתוך כך – במשמעות ההלכתית של חריפות החלתית. הרשב"א (משמרת הבית א, ב) מבאר שמדובר בסכין שאינה בת יומה ואין עליה שומן ניכר. במצב זה החשש הוא רק לאיסור שנבלע אתמול. אומנם בדרך כלל נחשב איסור כזה נותן טעם לפגם, ואינו אוסר; אלא ש"חריפות החילתית מתקנו וחוזר לשבח" – חריפותה של החלתית משביחה את טעם האיסור שנפגם, ולכן טעמו אוסר אותה.

ראשונים אחרים לא קיבלו את חידושו הגדול של הרשב"א, שדבר חריף יכול להשביח טעם פגום. הרא"ה (בדק הבית שם) והריטב"א (בחידושיו על סוגייתנו), למשל, מסבירים שהסוגיה מדברת בסכין שיש עליה שמנונית בעין, ולפיכך אין טעמה נפגם לעולם, וכל מה שאמרה הגמרא הוא שהשמנונית אינה מזיקה לחלתית ואינה פוגמת אותה.

בתשובותיו (א, תצז) סייג גם הרשב"א עצמו את חידושו. הוא כותב שם שמדובר במקרה שמרודדת על הסכין שמנונית מועטה, על הגבול שבין דבר בלוע (שטעמו נפגם כעבור יממה) לאיסור בעין. לדבריו, רק במצב כזה תועיל חריפותה של החלתית להחשיב את השמנונית כנותנת טעם לשבח.

ואולם גם כשמביאים בחשבון את ההסתייגות הזאת דברי הרשב"א נראים תמוהים. אומנם ידוע לנו שדבר חריף נוטה יותר לקלוט טעם, מחמת חוזקו, אך כיצד הוא יכול להפוך דבר הנותן טעם לפגם לדבר הנותן טעם לשבח?!

ייתכן שלדעת הרשב"א, במאכל חריף הפגם והשבח מוגדרים לפי מדד שונה. באכילת מאכל רגיל אדם מתמקד בטעם לפי ציר של פגם ושבח – טעים ולא־טעים. באכילת דבר חריף, לעומת זאת, עיקר תשומת הלב נתונה לחריפות, ואותה יכולים להעשיר (או לעדן) גם טעמים שייחשבו פגומים בהקשרים אחרים.