חילול שבת על סכנת איבר / עבודה זרה כח

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בסוגייתנו נאמר כי מותר לחלל שבת על "עין שמרדה" כי "שורייני דעינא באובנתא דליבא תלו", כלומר משום שיש בדבר סכנת נפשות. מכך הסיק הרמב"ן:

"שמע מינה דלא אמרינן שמחללין את השבת במכה שהיא סכנת אבר אחד, אלא אם כן היא סכנת מיתה".

כדברי הרמב"ן הסכימו הרוב המכריע של הראשונים, וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים שכח, יז):

"חולה שנפל מחמת חליו למשכב... אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא, אפילו יש בו סכנת אבר".

חלוק על כך המאירי על אתר, וזה לשונו:

"אלא אף בסכנת אבר אחד מחללין, ולא אמרו שוריינא דעינא בלבא תלוי אלא לומר שהפסד סכנת אבר קרובה לבוא".

וכן משמע מן הסיפור באמתו של שמואל, שלא נאמר שם שמתה אלא רק שפקעה עינה.

בשו"ת שרידי אש (ב, לד) הביא ראיה לדברי המאירי מן הסוגיה במסכת (דף פה), המביאה מחלוקת תנאים בשאלה "מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת". בין התנאים האלה היה רבי אלעזר בן עזריה (ראב"ע), והוא למד דין זה מקל וחומר:

"ומה מילה, שהיא אחד ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם, דוחה את השבת, קל וחומר לכל גופו שדוחה את השבת".

לדעת השרידי אש, מוכח מכאן שלכל הפחות לדעת ראב"ע תיקון איבר אחד יכול לדחות את השבת. [אומנם בהמשך אותה סוגיה נדחה הקל וחומר של ראב"ע, לפי שמילה ודאי ואילו חולה אינו אלא ספק נפשות, אך נראה שעל פי ביאורו של המאירי למילים "שורייני דעינא באובנתא דליבא תלו" אפשר לראות את סכנת העין לפקוע כספק הקרוב לוודאי.]

ביסוס שיטת המאירי על דעת ראב"ע פותח פתח להבנת מחלוקתו עם שאר הראשונים. ראב"ע לומד קל וחומר ממצוות מילה, הדוחה את השבת אף שהיא מצווה לתיקון איבר. הווה אומר: לדעתו, השבת נדחית בשל מצווה נגדית – מצוות תיקון הגוף – ואפילו איבר אחד חשוב דיו לדחותה. שאר הראשונים, לעומתו, לומדים את ההיתר לחלל שבת על פיקוח נפש מ"'וחי בהם' – ולא שימות בהם" (כעולה ממסקנת הסוגיה ביומא שם). לפי לימוד זה, שבת נדחית מפני פיקוח נפש לא משום שיש בפיקוח נפש מצווה מיוחדת אלא משום שזהו גדר בחיוב שמירת שבת: אין חייבים לשמור שבת במקום שהדבר יביא למותו של אדם. סכנת איבר אינה בכלל גדר זה, ועל כן אסור לחלל עליה את השבת לפי שאר הראשונים.

כאמור, להלכה נדחו דברי המאירי. אך ראוי להביא כאן את דבריו של בעל ציץ אליעזר (ח, טו – קונטרס משיבת נפש, פרק י) בנושא זה:

"והנה כהיום אומרים הרופאים שכמעט אין לך סכנת אבר שלא כרוך בזה גם סכנת כל הגוף, על ידי הרעלה וכדומה, וכנראה שנשתנו בזה הטבעים. ורמז לכך הערוך השולחן בסעיף י"ח, בהוסיפו לכתוב על הדין הזה דאבל אם על ידי האבר תשלוט המחלה בכל הגוף מקרי זה סכנת הגוף ומחללין עליו את השבת על ידי ישראל אפילו באיסור דאורייתא, עיין שם...    
על כן כיון שהרמב"ם ראה שדינים אלו תלויים כפי טבעי בני אדם, לכן אי אפשר לפסוק בהן הלכה קבועה, ותלוי באמירת הרופאים. ואולי הרמב"ם עצמו, שהיה רופא וידע שלפעמים יש סכנה בזה ובהכרח להשתמש ברפואות ואין ליתן בזה כלל קבוע והשמיטם... על כן לא הזכיר הרמב"ם מזה לומר שאין מחללין על כך במלאכה דאורייתא על ידי ישראל, בהיות שכפי המצב שהשתנה במשך הדורות נהיה כמעט כל סכנת אבר כרוך עם סכנת כל הגוף, ואזי שפיר מחללין על כך אפילו על ידי ישראל".