התרפאות מן המינים / עבודה זרה כז

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בסוגייתנו אנו למדים כי התרפאות בעזרת המינים חמורה מהתרפאות בעזרת גויים, ואסורה אף חוסר הטיפול יוביל בוודאי למותו של החולה, כי "שאני מינות דמשכא, דאתי למימשך בתרייהו".

הראשונים הקשו על כך מרבי אבהו, שהתיר לעצמו להתרפא ממין (להלן כח ע"א).

התוספות (ד"ה שאני מינות) תירצו "דאף במינים לא אסרו אלא ברפואה שמזכיר בה שם עבודת כוכבים ואומר שהעבודת כוכבים מועלת לכך, ובהא ודאי אתי לאמשוכי ואסור", והביאו ראיה מן הירושלמי שיעקב איש כפר סכניא אכן התכוון לרפא את בן דמא בשם עבודה זרה.

תירוץ שונה מעט כתב הריטב"א (כח ע"א ד"ה ה"ג אלא שאני). לדבריו, מותר להתרפא מן המין רק אם ברור שרפואתו בדרך הטבע; אך "רפואה עלומית", שטיבה אינו ברור, אסורה אף אם אין שם עבודה זרה, כי הצלחתו של המין תביא אנשים לנהות אחריו במחשבה ש"כח המינות מרפא".

חילוק שונה בתכלית כתב הרי"ד בתוספותיו (כח ע"א ד"ה דרבי אבהו). הוא מחלק בין רופא מומחה לרבים, שמותר להתרפא ממנו אפילו הוא מין, ובין מי שאינו מומחה לרבים, שאסור להתרפא ממנו. המהדיר, הרב זק"ש (הערה 111), מעיר על הקושי שבתירוץ זה: "מאי שייך למפלג בין מומחה לשאינו מומחה אם הטעם הוא משום שימשך למינות?". מסתבר שהרי"ד הבין כי מומחה לרבים אינו יוצר מערכת יחסים אישית עם המטופל אלא מטפל בו כאחד ממטופלים רבים, ובתנאים מעין אלו אין חשש להיווצרות יחסים קרובים ולהימשכות המטופל למינות.

למחלוקת ראשונים זו יש חשיבות גדולה להבנת הדין המובא בברייתא לפני האיסור להתרפא מן המינים: "לא ישא ויתן אדם עם המינין". על פי התוספות והריטב"א, איסור המשא ומתן תלוי בתוכן השיחה: אם היא נוגעת בענייני אמונה או מסתורין, הריהי אסורה; אבל שיחת חולין לכל דבר נראה שיש להתיר. לפי הרי"ד הקריטריון לאיסור יהיה אחר – לא תוכן השיחה הוא שחשוב כי אם טיבה ואופייה: שיחה המתנהלת כשיחה אישית בין חברים, יש מקום לאסרה אף אם היא עוסקת בענייני חולין; אך אם מדובר בשיחה עניינית ותו לא, במסגרת יחסי עבודה וכדומה, מסתבר שהיא מותרת.