לשמא נרבעה אֵם אימה לא חיישינן / עבודה זרה כד

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

כזכור, שלושת הדפים הראשונים של הפרק דנים בשאלה אם מותר לקחת מגוי בהמה לקורבן, או שמא חוששים שנרבעה לו. בסוגייתנו נדונה דעת רבי אליעזר, החושש גם לרביעה, והגמרא מרחיבה את החשש אפילו למקרה שישראל משמרים את הבהמה משעת לידתה:

"אמר מר: ישראל היו משמרין אותה משעה שנולדה.     
וניחוש דלמא רבעי לאמא כי הוה מעברה, דאמר רבא: וולד הנוגחת אסורה – היא וולדה נגחו, וולד הנרבעת אסורה – היא וולדה נרבעו!          
אימא: ישראל היו משמרין אותה משעה שנוצרה".

מכיוון שעובר הוא ירך אמו, כל דבר הפוסל את האם יפסול גם את העובר. נמצא שכדי להכשיר בהמת נוכרי לקורבן יש לשומרה משעה שנוצרה ברחם אימה.

אך לגמרא לא די בכך, והיא מעלה חשש נוסף:

"וניחוש דלמא רבעוה לאמא מעיקרא, דתנן: כל הפסולין לגבי מזבח – ולדותיהן מותרין, ותני עלה: ר' אליעזר אוסר... 
אימא: ישראל היו משמרין אותה לאמא משעה שנוצרה.  
וניחוש דילמא רבעוה לאמא דאמא!       
כולי האי לא חיישינן".

לדעת רבי אליעזר, גם רביעת אימה של הבהמה קודם שנתעברה פוסלת את הוולד, משום שהרביעה פוסלת את האם, וכלל נקוט בידינו: "היוצא מן האסור – אסור" (עיין רש"י סנהדרין פ ע"א ד"ה אם). לפיכך לא די בשמירת הבהמה משעת העיבור, ויש לשמר את האם משעת לידתה. על כך מקשה הגמרא: אם כן, מדוע אין צורך לשמר גם את אימה של האם? ותשובתה: "כולי האי לא חיישינן".

התשובה "כולי האי לא חיישינן" נראית תמוהה. המשמעות הרגילה של משפט זה היא שמדובר בחשש כה רחוק, שאין צורך לחוש לו. בנידוננו קשה לומר כן, שהרי החשש שמא נרבעה אם אימה סביר בדיוק כחשש שמא נרבעה אימה או היא עצמה. יתר על כן, אם נוסיף ונחוש גם שמא נרבעה אם אם אימה וכו', הרי החשש המצטבר כבד ביותר – כמעט ודאי – ובוודאי אינו קטן מכדי לחוש לו.

ואכן הרי"ד בתוספותיו (ד"ה לכולי) פירש את דברי הגמרא באופן אחר:

"דדוקא ולדות האסורים היה אוסר רבי אליעזר, אבל ולדותיהן היה מתיר".

זאת אומרת: גם אם ידוע לנו שאם אימה של הבהמה נרבעה, אין ולד ולדה נפסל בכך. במהדורה אחרת של תוספותיו מסביר הרי"ד את טעמו של חילוק זה: הוולדות פסולים רק משום הביזיון שבדבר, וביזיון זה איננו קיים בוולדי הוולדות.

אומנם מפשט לשון הגמרא משמע שמבחינה עקרונית גם ולדי ולדות אסורים, וההיתר הוא רק משום שלא חיישינן שמא נרבעה אם אימה, וכן עולה גם מדברי מקצת האחרונים (ראה משכנות יעקב יורה דעה סימן יז). לכן ייתכן שכוונת הגמרא לעיקרון ההלכתי המופיע במספר מקומות בש"ס: "אם כן, אין לדבר סוף". יש חששות שאנו נאלצים להתעלם מהם למרות סבירותם, משום שאי אפשר לחוש להם מבחינה מעשית. אם נדרוש מכל בהמה המובאת למקדש להביא מגילת יוחסין שתוכיח שמעולם לא נרבעה ולוּ אחת מאימות אימותיה, יעמוד המזבח שמם. במקרים כגון זה מורים לנו חז"ל לבדוק את החשש העומד לפנינו – שמא היא ולד של בהמה פסולה – ולהתעלם ביודעין מהחששות שאין בכוחנו לבודקם.