איוב - אלגוריה ומציאות / חולין דף מג

1. רפואית: נקב במרה מול כריתת כיס מרה

כן, נקב בכיס המרה יכול להיות מסכן חיים, אבל זה לא סותר את העובדה שהיום כורתים כיס מרה באופן שגרתי.

ההבדל הוא בין שני מצבים שונים לגמרי:

כריתת כיס מרה מתוכננת — המנתח מנתק וסוגר את הצינוריות וכלי הדם, כך שהמרה שמיוצרת בכבד ממשיכה לזרום ישירות אל המעי הדק. לכן אדם יכול לחיות בלי כיס מרה, ובדרך כלל העיכול ממשיך לתפקד, אף שלפעמים יש תופעות כמו שלשול זמני.

נקב/קרע פתולוגי בכיס המרה — כאן הבעיה אינה “אין כיס מרה”, אלא דליפת מרה לחלל הבטן, זיהום, דלקת צפק, אבצס או אלח דם. בספרות רפואית מודרנית נקב בכיס המרה מתואר כסיבוך נדיר אך מסכן חיים של דלקת חריפה בכיס המרה, עם שיעורי תמותה משמעותיים בפרסומים שונים.

לכן מבחינת ההיגיון של הסוגיה: “ניקבה המרה” איננו דומה לאדם שעבר כריתה נקייה ומבוקרת של כיס המרה. הוא דומה יותר לדליפה פנימית בלתי נשלטת. ומעניין שהגמרא עצמה בהמשך אומרת: “מרה שניקבה וכבד סותמתה — כשרה”; כלומר, אם הנקב נאטם על ידי הכבד, הסכנה/הטרפות משתנה.

2. למה הגמרא מוכיחה מאיוב ולא אומרת מיד: זה משל?

הנקודה החדה היא זו: הגמרא לא בהכרח “לא מבינה” שמדובר בשפה פיוטית; היא מניחה שגם דימוי פיוטי אינו מנותק לגמרי מן העולם שהוא מדמה.

הפסוק באיוב הוא לא סתם “כואב לי נורא”. הוא נמצא בתוך סיפור שבו איוב מוצג כאדם ממשי שסובל פגיעות גופניות קיצוניות, תחת מגבלה מפורשת לשטן: “רק את נפשו שמור”. לכן אפשר היה לטעון: אם הכתוב מתאר את מררתו נשפכת, ועדיין איוב חי — אולי נקב במרה אינו טרפה. כך אכן מנוסחת הגמרא: חבריו של ר’ יוסי בר’ יהודה משיבים מן הפסוק “ישפוך לארץ מררתי — ועדיין איוב קיים”. הדחייה היא: אין מזכירין מעשה ניסים, שהרי באותו פסוק נאמר גם “יפלח כליותי”, ומזה ברור שהאירוע של איוב אינו ראיה רפואית רגילה.

כלומר, הדחייה איננה: “זה משל, עזבו”. הדחייה היא: גם אם קוראים את הדימוי ברצינות גופנית, הסיפור עצמו הוא סיפור של שימור נסי של החיים. לכן הוא לא יכול לשמש מדד לטרפה.

וזה בדיוק ההבדל מן הפסוק באיכה: “חמרמרו מעי נשפך לארץ כבדי על שבר בת עמי”. שם הדובר מבטא חורבן לאומי בלשון גוף נשבר; אין שם מסגרת סיפורית של אדם מסוים שנפגע באיבריו ובכל זאת המשיך לחיות. לכן אף אחד לא שואל “כמה זמן חי ירמיהו אחרי שנשפך כבדו”. באיוב, לעומת זאת, השפה הפיוטית יושבת בתוך סיפור על פגיעה גופנית באדם, ולכן הגמרא מרשה לעצמה לבדוק האם עולם הדימוי מלמד משהו על גבולות החיים.

יפה לראות שגם מפרשי המקרא הרגישו במתח הזה: יש שפירשו את הפסוק באיוב כלשון הפלגה פיוטית, והשוו ממש ל“נשפך לארץ כבדי” באיכה; לצד זה הם מציינים שחז״ל קראו את הפסוק כמתאר פגיעה ממשית שנעשתה לאיוב בדרך נס.

3. האם זו שיטה כללית?

כן — אבל צריך לדייק: אין כאן שיטה כללית שכל משל נקרא כפשוטו. יש כאן שיטה שהמשל, גם כשהוא משל, צריך להיות “אמיתי” בתוך חוקי העולם שהוא בונה.

זו בדיוק הדוגמה מתוספות בבבא מציעא. הגמרא אומרת: “אי לאו דדלאי לך חספא, לא משכחת מרגניתא תותה” — אלמלא הרמתי לך את החרס, לא היית מוצא את המרגלית שתחתיו. תוספות שואל: “וכי דרך למצוא מרגליות תחת חרסים?” ורבנו תם מפרש שמדובר בקרקעית הים, שיש שם אבנים רחבות הנראות כחרסים, ותחתיהן נמצאות מרגליות.

זו דוגמה חזקה מאוד: הרי ברור שזה ביטוי מליצי. ואף על פי כן תוספות לא אומר “מה אכפת לך, זה רק פתגם”. הוא דורש שהפתגם יחזיק מציאות. המשל צריך לעבוד.

אבל יש גם צד שני: חז״ל יודעים לזהות גוזמה. במסכת תמיד (כט ע"א) נאמר במפורש: “דברה תורה לשון הבאי, דברו נביאים לשון הבאי, דברו חכמים לשון הבאי”, והגמרא מביאה דוגמאות כגון “ערים גדולות ובצורות בשמים” — ברור שלא בשמים ממש, אלא לשון הפלגה.

לכן הכלל אינו “חז״ל תמיד קוראים משל כפשוטו”. הכלל המדויק יותר הוא:

א. כשיש סיבה לראות לשון כהפלגה — חז״ל מכירים בלשון הבאי.
ב. כשמשל או דימוי משמשים כטענה, ראיה, או מבנה מחשבתי — הם דורשים שהרובד המדומה יהיה קוהרנטי.
ג. גם כשיש דרשה או אלגוריה, הפשט אינו נמחק.

העיקרון השלישי מנוסח יפה בשבת סג ע״א: על הפסוק “חגור חרבך על ירך גיבור הודך והדרך” נאמר שאפשר לדרוש אותו על דברי תורה, אבל עדיין: “אין מקרא יוצא מידי פשוטו”. כלומר, קריאה דרשנית אינה מוחקת את המובן המילולי/הציורי של הפסוק.

אפשר להוסיף גם את המשל בגיטין על שתי הרחילות העוברות במים — הגזוזה עוברת ושאינה גזוזה אינה עוברת. שם כל כוח המשל תלוי בכך שהוא עובד במציאות: כבשה גזוזה קלה יותר, פחות נאחזת במים, ולכן יכולה לעבור. המשל מוסרי, אבל הוא נשען על ריאליה.

המסקנה

בחולין מג הגמרא אינה “תמימה” ואינה עיוורת לאלגוריה. היא פועלת לפי מתודה חז״לית רחבה יותר:
גם משל, גם פתגם, גם פסוק פיוטי — אינם פטורים לגמרי מאחריות למציאות שהם מתארים.

לכן באיוב השאלה לגיטימית: אם הפסוק מתאר אדם שמרתו נשפכה והוא חי, אולי יש מכאן ראיה.
אבל התשובה של ר’ יוסי בר’ יהודה לגיטימית באותה מתודה עצמה: במקרה של איוב, עולם הדימוי אינו עולם רפואי רגיל, אלא עולם שבו נאמר מראש “רק את נפשו שמור” — ולכן זו אינה ראיה לטרפות רגילה.

במשפט אחד: חז״ל אינם מוחקים את האלגוריה, אבל הם גם אינם מאפשרים לאלגוריה להיות חסרת גוף.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן