הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
הסכם יששכר וזבולון
המשנה הראשונה במסכת זבחים עוסקת בקרבנות שנשחטו שלא לשמן. ואולם, בשיעור זה אין ברצוני להתמקד בדיני הקרבנות, אלא בשמו של אחד התנאים המוזכר במשנה, ואשר אינו מוכר משום משנה אחרת בש"ס והוא שמעון אחי עזריה. כך אומרת המשנה:
1. מסכת זבחים פרק א משניות א - ב
כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת. הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן. רבי אליעזר אומר: אף האשם. הפסח בזמנו והחטאת והאשם בכל זמן. אמר רבי אליעזר: החטאת בא על חטא והאשם בא על חטא. מה חטאת פסולה שלא לשמה, אף האשם פסול שלא לשמו.
יוסי בן חוני אומר: הנשחטים לשם פסח ולשם חטאת פסולים. שמעון אחי עזריה אומר: שחטן לשם גבוה מהם כשרין. לשם נמוך מהם פסולין. כיצד? קדשי קדשים ששחטן לשם קדשים קלים פסולין. קדשים קלים ששחטן לשם קדשי קדשים כשרין. הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים כשרין, ושלמים ששחטן לשם בכור לשם מעשר פסולין.
בדרך כלל תנאים נקראים בשמם ובשם אביהם, ואילו אותו תנא נקרא דוקא על שם אחיו. מהי הסיבה לכך? - אומרת הגמרא בסוטה שהיה זה בגלל הסכם שהיה בין שני האחים הללו, שהאחד - שמעון - ילמד תורה, ואילו השני - עזריה - יפרנס אותו, ולכן מה שהוא לומד נחשב על שמו של האח המפרנס. האם אפשר למכור כך את התורה? מסבירה הגמרא שיש לחלק בין שני סוגים של עסקים כאלו:
2. תלמוד בבלי סוטה כא, א
מאי "בוז יבוזו לו"? אמר עולא: לא כשמעון אחי עזריה, ולא כר' יוחנן דבי נשיאה, אלא כהלל ושבנא; דכי אתא רב דימי אמר: הלל ושבנא אחֵי הוו, הלל עסק בתורה, שבנא עבד עיסקא, לסוף אמר ליה: תא נערוב וליפלוג, יצתה בת קול ואמרה: "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בו יבוזו לו".
מה ההבדל בין העסק שעשה שמעון עם עזריה אחיו לבין העסק שהציע שבנא להלל? - התשובה היא שכאשר הדברים נעשים מראש זה בסדר, אבל אחרי שאדם למד תורה הוא לא יהיה מוכן למכור את הזכות הזו בעד שום הון שבעולם.
ההסכם הזה בין שמעון ועזריה מזכיר את מה שאמרו חז"ל על שבטי יששכר וזבולון:
3. בראשית רבה פרשת ויצא פרשה עב אות ה
מאתים ראשי סנהדראות היה יששכר מעמיד וכל אחיהם מסכימים הלכה על פיהם והוא משיב להם הלכה כהלכה למשה מסיני, וכל השבח הזה מנין היה לו ליששכר? משל זבולון שהיה עוסק בפרגמטיא שלו ומאכיל את יששכר שהיה בן תורה. הדא הוא דכתיב "זבולן לחוף ימים ישכון". וכשבא משה לברך את השבטים הקדים ברכת זבולן לברכת יששכר "שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך", שמח זבולן בצאתך ממה שיששכר באהליך, ויש אומרים יש שכר באהלי זבולן.
בימים שבהם דנים על תמיכה באברכים כדאי להכיר את המושג הזה של 'הסכם יששכר וזבולון'. השולחן ערוך פסק כך:
4. שולחן ערוך יורה דעה סימן רמו סעיף א
כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: "והגית בו יומם ולילה". ובשעת הדחק, אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית, 'לא ימושו מפיך' קרינן ביה. ומי שאי אפשר לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים. הגה: ותחשב לו כאילו לומד בעצמו. ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתנו לו.
רואים אנו שהרמ"א כתב שני דינים שונים: ראשית הוא כתב שמי שאינו יכול ללמוד מכל סיבה שהיא יספיק לאחרים הלומדים וזה ייחשב לו כאילו הוא לומד, ואח"כ הוא כתב שיכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר. מה ההבדל בין שני הדינים האלה?
יש שרצו לחלק ולומר שיש כאן שני דינים שונים: הראשון הוא רק בדיעבד, ולפיו אדם שאינו יכול ללמוד תורה יכול לשלם לאחרים שילמדו בשבילו, וזה ייחשב כאילו הוא עצמו לומד. הדין השני עוסק באדם שיכול ללמוד גם בעצמו, אבל מעדיף לעסוק בפרנסה, ולכן הוא עושה הסכם עם מישהו אחר שילמד בשבילו והוא יהיה שותף מלא בעסקים שלו.
ואולם, צריך לשאול: כיצד יכול אותו אדם שלומד תורה לקבל על כך שכר? והרי הרמב"ם כותב דברים חריפים מאוד נגד מי שמקבל שכר בעבור לימוד התורה שלו:
5. רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה י
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד צוו ואמרו "אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן", ועוד צוו ואמרו "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות", "וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון", וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.
התשובה היא שלא מדובר פה באדם שמתפרנס מן הצדקה אלא בשותפות מלאה בין שני אנשים שלשניהם יש אינטרס: האחד אינו רוצה ללמוד, אבל הוא לא רוצה להפסיד את שכר לימוד התורה שלו, והשני מוכן להשקיע את כל זמנו בלימוד התורה, ובתנאי שלא תהיינה לו דאגות פרנסה.
צריך להדגיש: לא מדובר פה בצדקה, ואותו אחד שלומד תורה אינו בהכרח אדם עני. מדובר פה על שותפות בין שני אנשים, שכל אחד משקיע את זמנו בתחום אחר, מתוך הנחה ששני הצדדים יוצאים מורווחים.
ברצוני לבחון מספר שאלות בהסכם זה, שידוע בשם 'הסכם יששכר וזבולון':
1. האם הם צריכים להיות שותפים מלאים בעסקים, או שמא מספיק שלומד התורה יקבל את כל צרכיו ולא יצטרך לדאוג לפרנסה?
2. האם ההסכם הזה ראוי גם לכתחילה או רק בדיעבד? את השאלה הזו יש לשאול לשני הצדדים: האם היה עדיף שלומד התורה ילמד תורה ויתפרנס מיגיע כפיו, ורק כשאינו מוצא אפשרות לכך יעשה הסכם כזה, וכן גם בצד השני: האם עדיף שהמממן ילמד תורה בעצמו, ורק כשאינו מצליח יחפש תלמיד חכם לתמוך בו?
3. האם לומד התורה מפסיד משכר לימוד התורה שלו כאשר הוא נתמך ע"י אדם אחר, או שזה מצב של 'זה נהנה וזה לא חסר'?
דינים אלו נידונו במספר תשובות (לדוגמא: שו"ת אבקת רוכל סימן ב, שו"ת יביע אומר ח"ז יו"ד סימן יז, ועוד מקורות שאת חלקם נביא בשיעור זה). ר' חיים בן עטר, אור החיים הקדוש, בספרו 'ראשון לציון' מחלק בין שלושה אופנים שונים של תמיכה בלומדי התורה:
6. ראשון לציון (ר' חיים בן עטר, המאה ה-18, מרוקו וירושלים), יו"ד רמו סעיף כא
דיש הרבה חילוקים בצד ההיתר בענין זה. האחד הוא דמותר לגמרי כהא דמשתתפין שניים, האחד יוצא להכין טרף, ואחד לומד ומשתתפין, כל אחד חולק עם חברו כל ריוח שיהיה לו, וזה כשמעון ועזריה. והשני הוא שלומד ומתפרנס מן הצדקה כדרך העניים מצד כי לא מצא אופן שיתפרנס וילמוד אפילו חלק מהיום. זה יותר טוב הוא לו שילמוד ויתפרנס מהצדקה ועכ"פ לא שיטיל עצמו על הצבור לומר פרנסוני ויבא עליהם בכח תורתו, דבאופן זה אסר הרמב"ם כל מציאות שיהיה. והחלק השלישי הוא שיש לפניו שתי דרכים: האחד, שיכול להתפרנס משלו וללמוד חלק מהיום, והשני שיקח מאדם, מיחיד או מרבים שנדבה רוחם לתת לו פרנסתו ללמוד כל היום לקיים "עץ חיים היא למחזיקים בה". הי מינייהו יבחר האדם? – על זה אמרו גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, שיותר יבחר לו האדם שיהנה מיגיעו וילמד חלק מהיום מליהנות מהזולת וללמוד כל היום.
רואים אנו, אם כן, שר' חיים בן עטר הבין שיש שני סוגים שונים של תמיכה בתלמידי חכמים: האחד הוא לכתחילה, והוא כאשר עושים הסכם שותפות מראש וחולקים את הרווחים בשוה, והשני הוא כאשר אדם מוצא אדם אחר שיתמוך בו כלכלית בתנאי שהוא יושב ולומד, וזה מצב של דיעבד, כי לכתחילה עדיף שהוא ייהנה מיגיע כפיו ולא יתפרנס מאדם אחר.
ואולם, הרב אלאשקר הביא תשובה מרב האי גאון אשר סובר שכל המושג הזה שבו אדם מוכר את זכויותיו אינו נכון, וכי השכר היחיד שיש לתומכי התורה הוא על מצוות תמיכת לומדי התורה, אבל אין להם חלק בשכרו של האיש שלומד, כי מצוות ועבירות של אדם אינם מטבע עובר לסוחר:
7. שו"ת מהר"ם אלאשקר (ר' משה אלאשקר, המאה ה-15, ספרד וירושלים) סימן קא
עוד שאלת אם יש ממש באותן שמוכרין זכיותיהן זה לזה אם זכה הקונה או הפסיד המוכר ואם פעולה זו יש לה עיקר.
תשובה: לא מצאתי מקום לדבר זה כי אם בתשובת שאלה לרבינו האי גאון ז"ל וראיתי להעתיק אותה לך ומשם תבין עקרן של דברים. שאלוהו ז"ל מי שהוא נוהג להתענות שני וחמישי ובסוף אותו הזמן אמר קבול שכר התענית הזה יהיה לפלוני מתנה. וכן אם יאמר מכרתי תענית זו השנה בכך וכך לפלוני, וקנו קנין על זה. היש מזה כלום הנאה לאותו שניתן לו כלום? וכן מי שנתן לאדם זהב על מנת שיקרא התורה ותהיה זכות הקריאה לו וכו'. תשובה: כך ראינו כי דברים אלו דברי הבל שאין לסמוך עליהן ואיך יעלה על לב כי שכרו של זה של מעשים טובים שעשה זה - לזה? והלא הכתוב אומר "צדקת הצדיק עליו תהיה" וכן אמר "ורשעת הרשע עליו תהיה". כשם שאין אדם נתפס בעון זולתו כך אין אדם זוכה בזכות זולתו. היחשוב כי מתן שכר של מצות דבר שישאהו אדם בחיקו וילך כדי שיתן זה מתן שכרו לזה? אילו ידעו מה הוא השכר לא היה זה נותנו לזה ולא זה מקבלו מזה... אבל ודאי מי שנותן שכר למלמד ללמד מה שהן צריכין ומלמדין יש לו שכר גדול בכך, והמלמד עצמו פעמים יש לו שכר פעמים אין לו שכר. וכן מי שמאכיל עני או חכם לברכו יש לו שכר על כך ויש לו הנאה בכך כברכת אותו עני או אותו חכם, וכן המסעד מקיימי מצות כדי שיוכלו לקיים יש לו שכר על כך ולהם, וביותר מי שעוזר עסוקין בתורה ובמצות להפנות לבותם לעסוק בה יש לו שכר והשכר שיש לו על פעלתו הוא.
ראינו, אם כן, שלדברי מהר"ם אלאשקר אין מושג של העברת הזכויות או העבירות מאדם לשני, וממילא הסכם 'יששכר וזבולון' אינו ככל שותפות, כי הכסף אכן יכול לעבור מזבולון ליששכר, אבל לימוד התורה של יששכר לא יכול לעבור לידי זבולון.
ר' חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מוילנא, כתב את הספר 'מעשה רב', ובו הוא מפרט הנהגות שונות שנהג בהם הגר"א. בספר זה הוא כותב שהוא שאל את הגר"א האם עדיף לאדם לעסוק בתורה לבד ולא לכרות הסכם יששכר וזבולון, או שעדיף לעשות זאת בצורה של הסכם כזה. הגר"א פסק שעדיף לאדם לעשות הסכם כזה, למרות שלשיטתו של הגר"א זה מוריד משכרו של לומד התורה:
8. מעשה רב (ר' חיים מוולוז'ין, המאה ה-18, רוסיה הלבנה) הוראות והנהגות אות לד
שאלתיו עוד על קבלת פרס מלימודי לחלק כיששכר וזבולון, או שנראה שלומד על מנת לקבל פרס, והשיב: אם עינו צרה ליתן לאחר חלק מלימודו הוא מראה בעצמו שרוצה ליקח כל השכר לעצמו ולמעט רצון הבורא ית"ש כדי לעשות רק רצונו. אבל צריך שיהיה רק רצונו לעשות רצון הבורא ומינה יתקלס עילאה. ואם מקבל פרס מאחֵר ובעבור זה יוכל ללמוד כל היום אם כן יעשה רצון הבורא יום שלם, אבל אם לא יקבל פרס ויצטרך לעסוק במשא ומתן אם כן לא יעשה רצון הבורא רק מקצת היום.
הגר"א סבור, אם כן, שההסכם הזה ממעט בשכרו של לומד התורה, ובכל זאת מותר לעשות הסכם כזה לכתחילה, כי אדם צריך לשאוף ללמוד תורה לשמה - כלומר לשם קיום המצוה, ואפילו לא למען השכר של לימוד התורה בעולם הבא.
החיד"א מביא את דברי המדרש שמי שתומך בתלמידי חכמים לא רק זוכה במצוה של תמיכה בלומדי תורה, אלא שבעולם הבא הוא מקבל גם את ידיעותיו של זה שתמך בו. כמו כן הוא מקבל את ההגנה שהתורה נותנת כנגד יצר הרע. ואולם, החיד"א אינו מסכים עם הנחת היסוד של הגר"א שלומד התורה מפסיד מחלקו כשהוא עושה הסכם 'יששכר וזבולון', כי לשיטתו הקב"ה נותן שכר לזבולון מבלי לגרוע משכרו של יששכר:
9. מדבר קדמות (הרב חיים יוסף דוד אזולאי, המאה ה-18, חברון) מערכת מ אות לו
מחזיק לתלמיד חכם להנותו מנכסיו שיוכל לעסוק בתורה, לעולם הבא אף אם הוא עם הארץ מלמדין אותו. ילקוט ראובני סדר ראה דף קס"ה ע"ג. והרב מופת הדור מהר"ח אבולעפיה ז"ל בספר עץ החיים כתב דמהני ליה למחזיק התורה שלומד הת"ח להצילו מיצה"ר. ואע"ג דאמרו רז"ל דנשי הת"ח פלגן בהדייהו וא"כ השתא יהיה הלב מהסס כיצד יהיה דין הת"ח החצי לאשתו והחצי למחזיק והוא נשאר נקי, ויש לצדד צדדים. וכבר ראיתי בספר דרשות לר"ש מולכו בהקדמת המביא הספר לדפוס ששמע מהרב הגדול ר' משה גלאנטי שהיה מצטער על זה ע"ש. אמנם אני בעניי מצאתי במפרשים שהקב"ה נותן מתנת חנם לאשת ת"ח שכר שיעור החצי מתורת הת"ח ולא ינוכה מהת"ח מאומה.
ראינו, אם כן, שיש הבדל בין תמיכה בתלמידי חכמים, שהיא מצוה גדולה לכשעצמה, לבין הסכם יששכר וזבולון - שהוא עניין אחר. ואולם, האם הסכם יששכר וזבולון משמעו שתהיה שותפות מלאה בין לומד התורה לבין האיש העוסק בעסקיו? הרב משה פיינשטיין הבין שכך הוא המצב, והסכם יששכר וזבולון הוא רק כאשר הם חולקים את הנכסים בדיוק באופן שוה:
10. אגרות משה (ר' משה פיינשטיין, המאה ה-20, ארה"ב) יו"ד חלק ד סימן לז
שדין זה הוא אף שליכא מצוות צדקה כלל, כהא דיששכר שלא היו עניים, שמצד מצוות צדקה ליכא. אלא הוא דין אחר שאיתא רק בתורה, שהוא אפילו במי שאינו עני. דהרי עניין זה הוא גם במי שיש לו נכסים ויכול לעסוק בהן וירוויח כמו שאר אינשי. ומצד מצוות צדקה מסתבר שליכא באיש כזה אפילו אם אירע שמחמת חשקו בלימוד התורה אינו רוצה להתעסק בנכסיו אלא ללמוד תורה ולהתפרנס מצדקה, אין מחוייבין ליתן לו
...עכ"פ הא לימוד התורה כולה בכמותה ובאיכותה ובעמקותה הוא כמעט אי אפשר אף לאנשים חכמים גדולים ביותר אף בזמן חכמי התלמוד, ואף לדורות הנביאים ויהושע וזקנים לא היה לרובא דרובא, וגם כמעט לכולם, שיוכל איש אחד ללמוד כל התורה כולה כשיצטרך גם לעבוד לפרנסתו בשדות וכרמים וכדומה. ואף שהם אנוסים, מ"מ הא עכ"פ לא היה שייך ידיעת כל התורה באיש אחד, רק להצדיקים שבדור המדבר שלא הוצרכו לעבוד לפרנסתם לא בשדות וכרמים וכדומה ואף לא בבית, אבל לא משבאו לארץ. ולכן עשו בשביל זה יששכר וזבולון שותפות. שיששכר שהיה נפשו חשקה בתורה ביותר יעסוק רק בתורה, וזבולון יעסוק בפרנסה, שהוא בכל עבודת שתי הנחלות של יששכר ושל זבולון, וגם בפרגמטיא משום שלא היו הרבה שדות וכרמים בנחלתו, ושיחלקו שווה בשווה בהשכר שיש לשניהם בין בשכר הגשמי שבא ממעשיו דזבולון ובין בשכר לימוד התורה כל הימים שבא מיששכר, כדי שיששכר שלומד תורה יהיה בכוחו ללמוד כל התורה כולה שבכתב ושבעל פה בכמותה ובאיכותה ובעמקותה, שע"י שניהם שייך שתתקיים המצווה דלימוד וידיעת כל התורה ע"י שנים, אחד משבט יששכר ואחד משבט זבולון.
...וכיוון שהוכרחו להיות שותפין, הרי לא שייך שיתן זבולון לישכר פחות ממחצה בסתמא... ומסתבר לע"ד שהמחצה למחצה הוא דווקא גם לזבולון, דלא יוכל יששכר לומר שאינו רוצה ליתן חצי שכרו משכר לימוד התורה אלא פחות מזה. דהרי מקליש בזה את גודל המצווה דתמיכת לומדי תורה שעושה זבולון, וגם החסד הגדול שעשה עמו זבולון שעל ידו היה יכול ללמוד תורה.
שאלה מעניינת בעניין הסכם יששכר וזבולון הגיעה לידי הרב אשר וייס, והשאלה הודפסה במסגרת קונטרס שלם שיצא בנושא זה ובנושא מעשר כספים. במסגרת התשובה הזו הוא גם מבהיר את שיטתו בהסכם זה: לשיטתו אין הכרח שיחלקו את הנכסים חצי חצי, אך כל ההסכם הזה נועד רק כאשר הוא נעשה בין שני אנשים (ולא בין איש למוסד), ורק כאשר המממן הוא אדם שאינו לומד תורה בעצמו:
11. הרב אשר וייס, דרכי הוראה קובץ י סימן ג
במה ששאל לחוות דעתי בדין ודברים שבא לפני בית הדין בין צד א' שהוא הרב ג', איש רב פעלים בתחום קירוב רחוקים, ובין צד ב' שהוא מר נ', צעיר בן כ"ה שנים, שזכה להתקרב לתורה וליהדות ע"י רבו הנערץ הרב ג'. צד ב' עסק במסחר טרם הכיר את צד א', וחסך סכום של כמאתיים אלף ₪. כאשר הכיר את הרב ג' וזכה על ידו לקבל עול מלכות שמים, עזב א' כל עסקיו והצטרף לכולל של הרב ג' כתלמיד מן המניין.
זמן מה לאחר שצד ב' הצטרף לכולל, השיח לפניו צד א' את צערו ודאגתו לקיום הכולל והציע לו הסכם יששכר וזבולון תמורת תמיכה בכולל בסך חמישים אלף ₪ למספר חדשים. מתוך הערצה בלתי מוגבלת לרבו שהנחיל לו דרך חיים ותוכחת מוסר, הסכים צד ב' ותרם סכום חמישים אלף ₪ ע"פ הסכם יששכר וזבולון. כעבור מספר חדשים ביקש ממנו הרב עוד עשרים אלף ₪ תמורת המשך הסכם זה, וכעבור זמן מה ביקש ממנו לבוא לעזרת הכולל וחתם עמו על הסכם שבו מסר לו את כל כל שארית כספו, סכום של מאה ועשרים אלף ₪.
וככלות הדברים האלה התעשת צד ב' ושינה את טעמו והרגיש שרבו האהוב ניצל את תמימותו ורימה אותו ורושש אותו לגמרי, ועכשיו כאשר רוצה הוא לשאת אשה אין בידו פרוטה לפורטה, והוא תובע את הרב בבי"ד להחזיר את כל כספו בטענו שטעה כאשר האמין לרבו ומסר לו את כל כספו.
...הנה ברור לענ"ד שרב זה נהג שלא כהוגן כאשר הביא לידי כך שתלמידו שסמך עליו והלך אחריו בעיניים עצומות יתרום את כל כספו לכולל שתחת נשיאותו. והלא הלכה פשוטה היא המבזבז אל יבזבז יותר מחומש...
ויתירה מזו נראה, שכיון שהרב חתם עם תלמידו על הסכם יששכר וזבולון ולדעתי הסכם זה בטל ומבוטל ואין בו כל תוקף, ממילא מעות חוזרים והרי זה כמוכר יין ונמצא חומץ דהמקח בטל ומעות חוזרים.
ומשני טעמים נראה לענ"ד דאין בנידון דידן כל תוקף להסכם יששכר וזבולון:
א. נראה פשוט דאין תוקף לגדר זה אלא כשיש יששכר כנגד הזבולון כיששכר וזבולון, יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים וזבולון לחוף ימים ישכון ועסק בפרקמטיא ופרנס את יששכר שישב באהלה של תורה... אבל התורם כסף לישיבה או לכולל באופן כללי ואין לו הסכם עם איש מסוים שפרנסתו עליו אף שמתמכין דאורייתא הוא ועץ חיים היא למחזיקים בה, אין בזה דין יששכר וזבולון כלל...
ב. נראה לענ"ד דאין תוקף להסכם זה אלא בין יששכר לזבולון, אבל בנידון דידן שצד ב' נמנה גם הוא בין לומדי הכולל ולא עסק בשום מסחר אלא ישב ולמד כל היום הלא אף הוא יששכר הוא, ואין כאן זבולון. ויסוד הדברים לפי מה שביארתי במקום אחר, דבאמת תמוה לכאורה כל עצם המושג של הסכם יששכר וזבולון, וכי יש שליחות בתלמוד תורה, שזה ילמד וזה יקבל שכרו, או מאידך וכי יש מקח וממכר בתלמוד תורה שיקנה זה תורתו של חבירו? וביארתי שם דאין זה אלא חידוש דחידשה התורה מחסדי השי"ת, דהלא אין סגולה ומעלה נשגבה כמו דביקות בתורה, וכל בני ישראל נצטוו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה", אך לאו כל אדם זוכה ולאו כל מוחא סביל דא, ומחסדי ה' דמי שלא זכה לישב באהלה של תורה אם יפרנס את ה"יששכר" כדי שזה יוכל להקדיש חייו לתורה ייחשב בידו כאילו אף הוא הוגה בה מיד ודבק בה בכל לבו.
ולפי זה נראה לי דאין זה אלא בין יששכר וזבולון ולא בין שני יששכר ששניהם עוסקים בתורה. ואילו ידע צד ב' שמאחר שהוא יושב ולומד כל היום אין לו צורך בסגולה זו, לא היה מסכים להוציא עליה כל הונו וממונו.
סוף דבר לענ"ד אין כאן כלל תוקף הסכם יששכר וזבולון ומקח טעות הוא והמעות חוזרים... והנה מלבד השאלה ההלכתית של תביעת צד ב' להחזר כספו יש לגנות בכל תוקף את התנהגותו של צד א' לנצל את תום לבו והערצתו של חוזר בתשובה על מנת לרושש אותו מכל וכל. וכי דרך התורה היא זו? תמה אני.
אמנם מכיון שמדובר בכספי צדקה, ומכיון שבכל זאת קיים צד ב' מצוה גדולה של החזקת התורה, וחלילה להיות תוהה על הראשונות, ראוי לפשר, וצד א' יקבל על עצמו לגייס כספים לצורך נישואי צד ב' כנגד הכספים שתרם צד ב' לכולל.
