דרגות שונות של שנאה

הרב דב קדרון

חולין מא ע"א

בגמרא מדובר על העיקרון: "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו". לדעת רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק אפילו אותם תַּנָאים הסבורים שאדם יכול לאסור דבר שאינו שלו - אומרים זאת רק בקשר לגוי שניסך יין של יהודי, כי הגוי באמת מתכוון לעבוד עבודה זרה ולכן היין נאסר בהנאה, אבל אם יהודי עושה זאת ליין של יהודי אחר אנחנו מניחים שהתכוון רק לצער את חבירו ולא באמת לנסך את היין לעבודה זרה ולכן היין לא נאסר.

ב"בירור הלכה" מובאת סברה של רבי עקיבא איגר, לפיה ניתן לומר שהיהודי מתכוון לצער את חבירו ולא באמת לעבוד עבודה זרה רק במצב בו הוא לא צריך לשלם עבור הנזק שנגרם, אולם אם הוא יצטרך לשלם אז אין לומר שהתכוון רק לצער את חבירו, כי לא היה עושה מעשה שמחייב אותו לשלם רק בשביל לצער מישהו, אלא כנראה התכוון לניסוך היין לעבודה זרה ממש, כי הוא אדוק בעבודה זרה ומוכן אפילו לשלם את המחיר של מעשהו.

כלומר יש אדם הרוצה לצער את חבירו, אבל לא בכל מחיר. הוא לא מוכן לעשות זאת אם ייגרם לעצמו נזק כתוצאה מכך. יש להעיר על כך שמצאנו במסכת יבמות (קכ,א) מצב בו אשה מוכנה אפילו לגרום נזק לעצמה רק כדי לקלקל את מצבה של אשה אחרת שהיא שונאת, והגמרא שם מגדירה זאת כמי שעושה: "תמות נפשי עם פלשתים" (שופטים טז,ל). אכן נראה ששנאה כל כך תהומית וחזקה אינה שכיחה ולכן היה פשוט לרבי עקיבא איגר שכאן בסוגיה מדובר על שנאה רגילה שמכוחה רוצה אדם לצער את חבירו אבל לא בכל מחיר. כשם שיש דרגות שונות של שנאה, כך יש גם דרגות שונות של אהבה. ואכמ"ל.