המקושר לכלל נחשב כעוסק בתורה

הרב דב קדרון

חולין מ ע"א

בגמרא מדובר על העיקרון: "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו". לדעת רב הונא ועולא, אף על פי שאדם שמשתחווה לבהמה של חבירו אינו יכול לאסור אותה בהנאה, זהו דווקא כל זמן שאינו עושה מעשה, אבל אם האדם עושה מעשה אזי הוא יכול לאסור בהנאה אפילו דבר שאינו שלו.

ב"בירור הלכה" מובאת דעת הראב"ד הסבור שאף לפי דעה זו שאדם יכול באמצעות מעשה לאסור בהנאה אף דבר שאינו שלו, מכל מקום אין אדם יכול לאסור בהנאה את מה ששייך לרבים אפילו על ידי מעשה. רכוש הרבים מוגן יותר.

גם מבחינה רוחנית, אדם יכול להשפיע על עצמו או על אחרים לרעה, על עצמו אדם יכול להשפיע אפילו באמצעות מחשבה ועל אחרים באמצעות מעשה. זה אפשרי מפני שיחידים הינם נתונים להשפעה, אולם אין אפשרות לאדם אחד להשפיע השפעה מכרעת על הציבור או על הכלל, כי הרבים הינם יותר מוגנים וחסינים מפני השפעות רעות מאשר היחיד. כח הרבים מגן עליהם.

מכאן נלמד שאם אדם רוצה להגן על עצמו עליו להיות קשור בכל נפשו לכלל. ככל שאדם יותר משייך את עצמו לכלל כך הוא נעשה מוגן יותר מהשפעות רוחניות רעות, ככל שאדם מצטמצם בעולמו הפרטי כך הוא חשוף יותר להשפעות שליליות. "רבי ירמיה אמר: העוסק בצרכי ציבור כעוסק בדברי תורה" (ירושלמי ברכות ה,א). כך גם פוסק הרמב"ם לגבי קריאת שמע (הלכות קריאת שמע ב,ה): "היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהן, ויקרא אם נשאר עת לקרות". בזמן שאדם עוסק בצרכי ציבור הוא מצוי במעלה עליונה, כי ההתקשרות לכלל מרוממת את האדם, בדומה ללימוד תורה.